תשעה באב כיום

 

אבד מובנו ההיסטורי של תשעה באב. אנו, בני הדור שגדלו במדינת ישראל, או בחוץ לארץ תחת השלטונות הדמוקרטיים והסובלניים של חמישים השנים האחרונות, שזיכרון הגלות וצרותיה, שמדותיה, פוגרומיה וייסוריה אינם אלא ההיסטוריה שלנו אבל כבר לא המציאות החיה שאותה אנו חיים, לא יכולים וגם לא מצליחים לחוות את תשעה באב כמו שחוו אותו אבותינו. אנו לא יכולים לראות ביום הזה יום שבו אנו מנקזים את צרותינו ואת סבלנו, ברירת הגורל, אל תוך הקינה הרוחשת את הכאב, המבעבעת אתו, הנטרפת עמו. אנו לא חיים חיי סבל, אנו כבר לא שייכים למציאות שבה אנו מתחננים אל הגורל, אל הרודן או אל הפריץ שיחוס על נפשנו, אנחנו כבר לא חיים באווירה תמידית נוקבת של 'מה יהיה מחר'. כמו כל עם אחר, אנו חיים כיום, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, במדינה מסודרת, עם מנגנונים מאורגנים, משטרה, בתי חולים, צבא, וכו' וכו'. אי אפשר להמשיך ולקונן על חיי הצרה והסבל שלנו שכבר לא קיימים.

אמנם לא הכל מתוקן, אמנם ישנן עדיין התנכלויות אנטישמיות רבות בעולם, אמנם מדינות רבות עדיין רוצות למחוק אותנו מהמפה, אולם בכל זה אין כדי לעמעם את תחושת הביטחון ו'הלכתחילה' של קיומנו. הבעיות שלנו הן בעיות של 'ההיסטוריה', כמו בעיות של כל עם אחר. בכל מקום ישנן מלחמות למרבה הצער, בכל מקום ישנן התנכלויות, בכל מקום ישנן שנאות ומריבות, עניין זה איננו אופייני לקיום הספציפי של עם ישראל. ארצות הברית סבלה פיגועי טרור לא פחות מזעזעים ובכל זאת אין היא יכולה להגדיר את עצמה כמדינה 'טראגית'. המשיח עדיין לא הגיע, הגאולה עדיין רחוקה, אבל אנחנו לא בגלות במובן ההיסטורי של המושג.

תשעה באב הוא יום שציין בצורה חיה את החיים הטראגיים של עם ישראל. כיום כבר לא ניתן לעשות זאת, ומי שעושה זאת בכוח נתפס לכאורה בחוסר כנות ובצביעות. האם, בשל כך, נבטל את תשעה באב? נעקור אותו ממקומו? נחבור לנבואתו האופטימית של ירמיהו?

ובכן, בוודאי שכבר לא שייך להתאבל כמו פעם, לבכות ולקונן כילדים שחרב עליהם עולמם. בַּפרט הספציפי והרחוק של חורבן בית המקדש אין כדי למלא אווירה כזאת. בואו ונודה בכנות: בית המקדש לא מי יודע מה חסר לנו. אם אנחנו לא אידיאליסטים רודפי מקדש אובססיביים לא נוכל לראות בבית המקדש כשלעצמו אידיאל חרב כמו שראו בו במשך ההיסטוריה היהודית כולה אשר בה התוצאות הטראגיות של הגלות יכלו להעמיד את חורבן בית המקדש כסוג של סמל. בית המקדש המתואר בידי ירמיהו כ'מערת פריצים' והנדמה בסוג מסוים של שרטוטים היסטוריים קודרים כבית מטבחיים של קנאות איננו מסוגל באמת להציג את עצמו כתחליף לבית הכנסת 'הגלותי' ולבתי המדרש הצנועים המתעסקים באותיות קטנות של תלמוד. הצניעות והפשטות של התפילה עדיפים בעינינו לאין ערוך מאשר בית מקדש גרנדיוזי ונוצץ. אמנם תמיד ניתן לדבר על משמעותו הרעיונית של בית מקדש, על השכנת השכינה, על המובן של בית לקדוש ברוך הוא, על בית מקדש אידיאלי שלישי שבו יהיה משכן למעשים טובים ומגדלור של משפט וצדקה, אבל כל האידיאלים הכמעט אוטופיים הללו אינם מבטאים את מה שנקרא 'אבלות החורבן' במובן ההיסטורי והריאלי של המושג. בהיסטוריה של עם ישראל החורבן כרוך וקשור בקשר הדוק עם הסבל והייסורים של הגלות. כיוון שהמובן הקיומי של הגלות התבטל, התבטלה עמו 'אבלות החורבן' במתכונתה ההיסטורית.

נכון אמנם שיש מובן למשיח, לגאולה, לאחרית הימים, אבל זה כבר מוצג כאידיאל, לא כסיבה לאבל. האבלות נובעת מחיסרון, לא מהעדר יתרון. הגאולה היא שאיפה, יתרון, אבל לא ניתן להתאבל על העדר הגאולה. האבלות מכוונת אל אבדן, לא אל משהו שעדיין לא התגשם.

ובכל זאת, ביטולו של תשעה באב כיום של אבל, הוא בלתי אפשרי. לא בגלל חוסר תעוזה או חוסר יומרה כמו שיאמרו המקטרגים. הוא בלתי אפשרי משום שהקיום המהותי של היהדות הוא קיום של מסורת. המובן של היהדות נעוץ דווקא בכך שלפני שאנו חושבים על הסיבות הריאליות והרציונליות כביכול למעשינו אנחנו עושים אותם מעצם העובדה ש'ככה הם', שכך עשו אבותינו כולם. הסיבה להתאבל בתשעה באב היא קודם כל בגלל שזה יום האבל היהודי, הרבה לפני הממשות החיה של תחושת האבל. יום טוב שני של גלויות עד היום לא התבטל על אף חוסר העניין המוחלט שלו מבחינה הלכתית 'טהורה'. הוא לא התבטל משום שהיהדות בנויה על העבר, על המסורת, היא בנויה על שימור. לשימור יש משמעות משלו, (שימור, לא שמרנות), השימור מצליח להנציח אורח חיים מקיף ומלא שכל כולו פרקטיקה של סגנון ומשמעות. אם כל פרט בהלכה היה נקבע לפי הנסיבות החיות, לא הייתה כל משמעות לחיי ההלכה כפי שאנו מבינים אותה, או אז היא הייתה סמלית גרידא, ולא מכוננת. שינויים הנעשים בהלכה במשך הדורות אינם שינויים מוּדעים בדרך כלל אלא הם קורים מתחת לפני השטח בתהליכים טבעיים של שינוי וקיום דתי. ויש כאן כמובן גם טיעון פרקטי: אם ההלכה תזדעזע בזעזועים רדיקליים כל כך של ביטול העבר היא תאבד את יציבותה ואת חוסנה ותתאדה לחלוטין. ברור, אם כן, שיש צורך בשימור הזה מבחינת היהדות.

אבל לעשות מעשים חסרי כנות וחסרי משמעות, זה גם בלתי אפשרי. משום כך יש לעצב את דמותו של תשעה באב בצורה חדשה. יש לנווט את האבלות של תשעה באב לאבלות סמלית הדנה במשמעויות ובתכנים של אבלות ושל אבדן ולוותר על האבלות 'הקיומית' שאיננה מבטאת הבעה אמיתית. יש לנצל את תשעה באב במובן הסמלי שלו, לדון בתכנים שנעשו זהים לו כמו שנאת חינם, ההיסטוריה היהודית ומשמעות הסבל. במובן זה, יהפוך תשעה באב ליום מחשבתי יותר מאשר יום קיומי חווייתי. החוויות של תשעה באב ינוקזו אל המשמעויות הרחבות הבאות עם התכנים של היום ולאו דווקא עם התחושה המיָּדית של הסבל. ימשיכו לצום, להתענות, לומר קינות ולקרוא איכה, אולם לנווט את כל אלו לאפיקים 'כלליים' ואוניברסליים יותר הדנים במשמעויות הרחבות של מעגל החיים ולאו דווקא במשמעות הקונקרטית של הקיום היהודי.

גלות העצמי

על פי מדרש חתום בפרשת דברים, מתנקזות להן שלוש 'איכה' במקום אחד. ה'איכה' הראשונה היא זו של משה: 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם?' ה'איכה' השניה היא זו של חזון הנביא ישעיהו, (הפטרת השבת): 'איכה הייתה לזונה קרייה נאמנה?' ה'איכה' השלישית היא זו של ירמיה, הקינה האבלה: 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם?'. על פי המדרש, אלו שלושה מצבים עוקבים של אותה גברת. (מטרוניתא). זמן שלוותה, פחזותה, וניוולה.

הגלות היא המרחק מן הבית, מרחק מן המקום הטבעי, האדם שוב אינו אדון לעצמו, הוא נתון בעל כורחו לחסדם ולרצונותיהם של אחרים. כאשר אדם גולה הוא מתרחק מן הבית שלו, מן האפשרות שלו לקבוע, ליצור, לבנות. גלות היא הברירה האכזרית של גורל. האדם מסור לגורלו. גורלו שולט עליו. כאשר אדם הוא בבית, -בניגוד לכך-, בשלוות נפש, תחת גפנו ותחת תאנתו, הוא זה ששולט על העניינים, הוא האחראי. וה'איכה' נפערת קודם כל מן הגלות. היא מבטאת לפני הכל מצב עניינים אבסורדי, הפוך ממה שאמור להיות. מרחק. פער. התלישות של האבסורד. ה'איכה' של ירמיהו אשר בה מוצגת העיר התוססת והחיה ביותר כעיר שוממה. ה'איכה' של ישעיהו המציג את מה שאמור להיות מעוז הצדק כזירת מרצחים. וה'איכה' של משה המציג את האבסורד של קיום הרבים על גבו של אדם בודד, נטול כתפיים. אבסורד של הפער בין מה 'שאמור להיות', לבין 'מה שקורה'. גלות.

ויש לזה סדר. בתחילה העם, האדם, קיימים בשלוותם. יוצאים ממצרים, נעשים עצמאיים, וככל חברה נורמטיבית, כבר לא מצליחים להחזיק מעמד ללא מוסדות. המוסדות הן כל קונסטרוקציה, ריאלית או אידיאלית, המבקשת לנקז את הבלגן האנושי למקום אחד, היררכי, ממוסגר. מוסד. חוק. פולחן. תפיסת עולם, וכו'. כאשר האדם הוא עצמאי, אדון לגורלו, הוא יכול ומסוגל ליצור את אותן קונסטרוקציות. הוא מסוגל לבנות, ליצור, למען הסדר הטוב, למען הארגון. זה ה'איכה' של משה. 'הבו לכם אנשים חכמים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם'.

לאט לאט, עם הזמן, האדם שוכח את עצמו. נבלע בתוך סבך של ממסדים, בירוקרטיות וחוקים. הוא מתמזג בתוך כל אותן קונסטרוקציות. איבוד העצמי מתרחש באותה זירה של התמסרות, אותה זירה שבה האדם חש שהוא בא לידי ביטוי אמיתי על ידי הגיגיו ומוסדותיו, חוקיו ופולחניו. המוסד פוסק להיות כלי ואמצעי לחִברות תקין ונעשה מטרה אידיאלית כשלעצמו. הדברים מקיימים את האדם לפני הדיבור, התכנים לפני שהם נאמרים, המזון מזין לפני שהוא מחייה. זה הוא אפוא ה'איכה' של ישעיה. הקרבנות קיימים, הזבחים, התפילות, השבתות, המועדים. כל הקונסטרוקציות עומדות על תלן. אבל 'ידיכם דמים מלאו', 'ועתה מרצחים'. לא דנים יתום ואלמנה, לא מסבירים פנים. יש לשים לב שבתחילה נבנו הקונסטרוקציות בכדי לפתור את בעיות הטורח והריב שבין בני אדם, בכדי שלא יהיו מרצחים, ולפתע, דווקא המוסד של המשפט, של הקרבן, של התפילה, נעשים מוסדות של שנאה. בני אדם נבלעו בתוך המסגרת השיפוטית. היחס בין האחד לזולתו נעשה מעתה בעקבות המערכת; פלילי או לא פלילי, מושחת או לא מושחת, אידיאלי או לא אידיאלי. כביכול המערכת המשפטית שקבעה מי הוא הנחשב 'פלילי' קובעת גם שמי שאינו 'פלילי' הוא צדיק, רשאי להתבהם. השאלות כבר לא קיימות, הכל עניין של אינפורמציה טכנית; מה החוק אומר? מה ההלכה אומרת? מה כתוב? מה הוא 'קוד אתי'? ה'בוקר טוב' הצנוע של שעת זריחה שוב לא קיים. לחיצת יד המעוגנת עם סיום עסקה כבר לא קיימת כידידות ספונטנית של האני מול האחר. הידידות תלויה ואזוקה עם הממד החוקי של הידיד. האשם, הפלילי, הוא תת אדם. אותו מקום שבו לא רואים שוב בני אדם, בפשטותם, במערומיהם, בהבעתם. אותו מקום שבו הפלסטיני הוא רוצח, החרדי הוא עלוקה, המתנחל הוא עמלק והגוי הוא חמור. אין יותר בני אדם, יש רק מוסדות, קונסטרוקציות ובירוקרטיות.

כאשר גם המוסדות עצמם מתפרקים, ככל בועה משיחית המתנפחת עד כדי להתפוצץ, נותרת העיר שוממה. ללא בני אדם וללא מוסדות. האנשים רוקנו את עצמם לתוך המוסדות, לתוך הקונסטרוקציות, והתאדו יחד עמם. זה הוא ה'איכה' של ירמיה. 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם?'. בדידות. שממון. ריקבון. ניוול. אין שום דבר. זה הוא המצב של הגלות, של האבלות. הגורל האכזרי שולט על האדם, הוא כבר לא 'הוא' בשום מובן. הוא גורלו ולא אישיותו. הקינה נשנקת בתוך עצמה, בלועה בגרונה, אין היא מצליחה להתפרץ כי אין לה לאן ללכת. הכל חתום, ריק, שומם.

יש כאן ביטוי הרבה יותר עמוק לגלות העצמי. האני. האדם הוא קודם כל הוא עצמו. איש. אין לו 'טבע', אין לו הגדרה, משום שהוא קיים לפני המוסדות ההומאניים שיצמצמו אותו בזירה מוחלטת של חופשיות, עצמאות ו'טבע האדם'. הוא לא קיים בזירה של סיבות ומסובבים, משום שהוא קיים לעצמו הרבה לפני כן. הוא עצמו לפני שהוא קיים. האדם הזה הוא אדם אופטימי, ידידותי, משום שהוא מכיל את עצמו לחלוטין, הוא עולה על גדותיו, אין לו מקום בתוכו כדי לאחסן את דמם של אחרים, טוב לו בדמו שלו.

אבל לאט לאט הוא מתרחק מעצמו. הכיוון בתחילה הוא חיובי משום שהוא באמת רוצה לעשות טוב, אולם כאן מתחילה הסכנה של ההתפרדות, הטוב נפרד מעצמו, הוא הופך להיות אובייקט הקיים אי שם באיזשהו מוסד משפטי, באיזושהי קונסטרוקציה אידיאלית, באיזושהי מחשבה ספקולטיבית. והוא נותר אותן עצמות שדופות שרודפות רעבתניות אחרי אותן קונסטרוקציות מרוחקות, כמו מת הרודף אחר קברו בעקשנות.

עד שהוא מוצא את עצמו רעב. הוא לפתע חש שהריצה הזו היא לשום מקום. הריצה אל כיכר הזהב היא מיותרת משום שהוא צריך כיכר לחם פשוט. כיכר הלחם נמצא בביתו הפרטי, אבל הוא כבר נהרס בלהט הקונסטרוקציה, במסעו אל מעבר להרי החושך. זו היא גלותו של האדם, הוא מבקש 'לחפש את עצמו'. המצב כאן הוא טראגי הרבה יותר. ה'אני' שלו, העצמיות שלו, לאחר אותו פירוק, נעשית אלילית, חובקת כל. אנתרופוצנטריזם קיצוני, הכל מרוכז באובססיביות סביבו, הוא תמיד מדבר על עצמו, מחפש את עצמו. הוא דוחה בלהט כל דיבור מהותי על מושגים, על אחרים, על מחשבות, משום שהוא חש שכל אלו דוחקים אותו לפינה, מסיטים מן המרכז את העצמי השדוף שלו שהוא עסוק אחריו באובססיביות. הוא כבר לא יכול לדבר, כל פעם שהוא מדבר הוא חש שהוא נעלם, הוא תמיד צריך 'להראות' את עצמו, להיות נוכח. מה שיוצא לו מהפה זה רק קינות. קינות פסימיות, קינות שבורות על האדם הנעלם, על האנשים כשלעצמם, על זרתוסטרא.

האדם השבור, המצולע, היבש. יחזקאל קורא להן, לעצמות היבשות, הוא מבקש מהן בלהט להתעורר לחיים, לחיים החיים את עצמם לפני שהגיעו לתסביך הפתלתל של החיפוש האובססיבי אחר ה'אני' והוראותיו הקדושות והמדטיביות. להנות מן החיים לא בגלל 'שצריך' להנות, בגלל 'שזה כל האדם', אלא פשוט, להנות. לשבת בין חברים ולעשות מוזיקה. מוזיקה שאיננה כלואה בהגיגים של עצמה, מוזיקה חופשית, ספונטנית. לא עוד 'אכול ושתה כי מחר תמות', אלא 'אכול ושתה כי היום אתה חי'. כאשר האדם יודע לאכול ולשתות מתוך החיים שלו, הוא גם יודע לחיות את ועם האחר, הוא גם יודע לחשוב בצורה חופשית בלי פחד שמא הוא ישָׁכַח בחבלי אותן מחשבות.

כביש ירושלים תל אביב / הגובה והאופק

אחרי תקופה ממושכת של שהות ושקיעה בירושלים, היציאה ממנה לתל אביב, קריעת המסך ההררי והתפרצות אל המישוריוּת החוֹפִית, מחדדת בצורה ברוטלית ומזעזעת את ממדי העומק, הגובה והאופק. כך קרה לי אמש בעקבות נסיעה בלתי שגרתית מירושלים לתל אביב, נסיעה של התבוננות שביקשה להבליט ולהחצין את הפערים.

ירושלים, הרים סביב לה. הררית במובן הרחב יותר של המושג, יש בה מין נִשמתיוּת הנדמית כמטאפיזית, הדברים פושטים צורה ולובשים צורה, ותמיד שומרים על ממדי העומק שלהם. כל 'דבר', כל אובייקט או כל פנים, מחביאים מאחוריהם תכנים וממדים נסתרים. העולם מופיע בה בדיכוטומיות חולפות ומשתנות של אור ואפילה, בדידות וחברה. החומות שבאופק השומרים על צליליהם ההיסטוריים, ה'אחרים' במובן העמוק יותר של המושג, המוארות באורות ממילא, אותם אורות הנשפכים במבואות השבילים המתפתלים מן החנויות המעוצבות המבקשות להציע שופינג משוחרר אך נבלמות מהר מאוד בזליגתם הבלתי נשלטת אל סמטאות הרובע היהודי, כאשר צלילים של בתי כנסיות, צריחים ומואזינים משמשים בעירבוביא, זה לצד זה, עד כי דומה שעליך לבחור לאי מי מבין שלושתם תכנס, ואבוי לך אם תבחר להישאר בחוץ. עיר שבה יש לך פחד לקלף יותר מידיי, ללכת יותר מידיי, הכל מסתיר, הכל מחביא. מאחורי ההר יש עמק ומאחורי העמק יש עוד הר, האופקים נבלמים ללא הרף ומתפרצים בחזרה בפיתוי חדש. ההרריות מופיעה כגלית, כעולה ויורדת, כמעט הורמונלית במצבי רוחה, חיי תרבות שבה קבוצות קבוצות של חתרנים ו'מחפשים' מתגודדים להם בקרנות רחוב, בה נתפסת אישה עם שרשרת חמסה ואגוז בפה פוסעת לביתה ממחנה יהודה לבית ישראל לצד עורך דין מעונב החולף על פניה לכיוון רחוב הרב קוק, שם ילווה את עסקיו לקול שאון הקינג ג'ורג', בינות לגלגלי הרכבת הקלה, טפטופי כביסה מהמרפסת הסמוכה, מגרש הרוסים, המשטרה והעצורים, כנסיה גרנדיוזית לצד משרדי רבנות ומשרדי פְּנים משקיפים על מדרחוב צר, כאשר ברחוב המקביל תפגוש לפתע עולם מזרח אירופאי ארכאי מעוטר בפאות, כובעים ושטריימלים. כל קילוף מזמין קילוף נוסף, ונדמה לך שיש 'משהו' מאחורי 'הדברים'. ה'משהו' תמיד נמצא אי שם, החתרנות בלתי נלאית, השאיפה, לעלות וליפול, לדשדש ולנבור בין ה'עצמך' ל'עצמים' היא בלתי נגמרת, אף פעם לא רוויה.

היציאה לתל אביב גודעת בחטף ובאכזריות את ההרריות הירושלמית ואת ניחוח הצינה הרך והרגיש של אבני הכותל הספוגות. לפתע אתה נפגש במישור המוחלט, במישוריות של המישור, האופק המאוזן והימי. הכל בחוץ, הכל כאן, שום דבר לא אי שם, שום דבר לא מטאפיזי. האדם מתערטל לא רק מבגדיו אלא גם מעורו ומבשרו. הכל אפשרי, הכל פתוח, הכל נמצא. אין טעם ללכת לניו יורק בשביל למצוא את ניו יורק, להימצא בתל אביב הרי זה כבר 'להימצא' בחדא מחתא בניו יורק או בפריז. 'להיות' במובן המעורטל ביותר, שום דבר כבר לא מופיע כמחוספס, כגלי, כמפתיע. שום דבר לא יכול להפתיע, שום דבר לא יכול להיות 'אחר', להיות שונה. השונות היא מילת המפתח, היא כאן, בתל אביב, זהות בסיסית. אני מרגיש שווה עם ההיפי, ההודי וההומוסקסואל, כמו שאני שווה עם עצמי. אין כל חוויה של אני ואתה. החוויה היא חוויה של אנחנו. אנחנו תל אביביים. עיר שוקקת שלא יודעת מנוחה, שלא יודעת מעצור. ואולם אינה דומה שקיקתה שלה לשקיקה של ירושלים. הרחובות הסואנים שבירושלים הם רחובות המזמינים את ההפתעה, את גורם ההפתעה, את הממד הנסתר, את הצעקה שתבליח ברגע הבא מפיו של הגיטריסט העומד בצד, את הוויכוחים על הפיתות המבליעים בתוכם אחדות בנאלית של רָעָב משותף. שקיקתה של תל אביב, לעומת זאת, היא שקיקה שאין בה בדידות, אין בה 'אני' כמו שאין בה גם 'אתה'. ה'אנחנו' פוסעים ללא הרף, לעבודה, לשופינג, לקולנוע, לתיאטרון, למסעדה, למיטה, וחזור. הדיזנגופיוּת והאלנביות הומים את הסֶנטר ושופעים ערימות ערימות של בני אדם העושים שוב ושוב לביתם. הטיילת רחבה, פתוחה ופעורה אל החוף המחצין את האופק של הים. גלים הנשברים תמיד בשובריהם, משל היה אסור להם לגלים לחדור לתל אביב. סמטאות שבזי ונווה צדק המציעים בתי קפה מסוגננים במבנים מקולפים ומשורבטים, כאילו היו אומרים, הקשקושים ששרבט מאן דהו על הקירות אינם פחות 'לגיטימיים' או 'ממשיים' מן הנצנוצים של עזריאלי. הכל שווה בשווה. הלבוש שווה לעירום. הנסתר שווה לגלוי. החשוף שווה למוצנע. ביטול ההיררכיה המביא לידי ביטול הניגודים החדים של מוצנע / מוסתר, חשוף / גלוי. הכל 'כרגיל', הכל 'נורמלי', הכל מישורי. שבע.

ירושלים מעצימה את תחושות הרעב. בתל אביב אתה שבע, תמיד מלא. בירושלים יש לך זהות, בדידות, ולכן אתה מחפש, יש לך לאן לצאת. בתל אביב, כל מקום שאליו תצא הוא המקום שאתה כבר בו עכשיו, אין זהות העומדת בפני אחרות. הזהות העצמית של היחיד היא הקולקטיביות שלו בריבוי הגוונים של אינספור האפשרויות. אין בדידות. בירושלים אתה נושא את עינך גבוה אל על, יחד עם צוקי ההרים, אתה חושב על ממדי גובה, על מה שיכול להיות 'בשמים'. בתל אביב, לעומת זאת, הכל אופקי, הכל שייך לממד המישור. מתבוננים הלאה, לא לגובה. ההתבוננות הלאה חושפת עוד ועוד זהויות שבעצם, מצד הממד המישורי שבדבר, כבר היו צפויות מראש. כאשר אתה לובש כובע קש עם נוצה צבעונית ופרחונית בירושלים אתה מרגיש 'מדליק', כביכול כבשת פסגה נוספת, אתה מרגיש שמתבוננים בך, שמייחדים אותך. בתל אביב, לעומת זאת, דווקא בכך אתה תהיה שגרתי וצפוי. השונות שלך, הייחודיות שלך, היא הדבר 'הרגיל' ביותר, וברגע זה, אתה כבר לא שונה, אתה צפוי, מוכר, אין שום הבדל בינך לבין אחר שילך ברחוב עם קנגורו או עם שמלה לבנה. כולכם שווים ודומים בפני תל אביב.

וכאן נוצר הפרדוכס התל אביבי; העובדה שייחודיותך מקובלת מלכתחילה, צפויה מראש, האין בה כדי לבטל את ייחודיותך? העובדה שאין כללים, שקודים תרבותיים ארכאיים של חיים 'נורמטיביים' אינם 'מדברים' כלל, אינם רלוונטיים, חוסר השמרנות המופגן, האין הוא מאליל על עצמו שמרנות על שמרנות? שמרנות של אי שמרנות? האם השאיפה לשוויון מוחלט, השאיפה למקום שבו ההבדלים אינם הבדלים, שבו כל ההבדלים הם עניינים של סגנון ולא של מהפכה, אינה בסופו של דבר האופן ההפוך של ביטוי טוטליטרי?

ובאותו מקום שבו נפער הפרדוכס הירושלמי; האם השמרנות העוטפת את עצמה בבגדים לרוב בכדי לחוות את הנסתר שמאחורי כל מסכה, את תחושת הנסתר, אינה בסופו של דבר, דיכויו העקיף של הנסתר? האם הניסיון 'לשמור' את הזהות איננה תמיד ניסיון להתנגד למה שאיננו בזהותי? למה שאיננו כמוני?

ביטול הממדים בכדי להציל את חירותו של האחר הרי הוא בסופו של דבר עיקור האפשרות להיות בן חורין, וההשתלטות על האחר ועל אחרותו, שמירתו כשונה, כאחר, היא בעצם דיכויו וניצולו. מה שמוביל אותי למסקנה שבמובן מסוים יש לשמור על כביש ירושלים תל אביב שוקק, אבל גם פקוק מעט. יש צורך לרדת ולעלות, אבל לא רק בירושלים עצמה, אלא מירושלים לתל אביב ומתל אביב לירושלים. אי השמירה על הפער שבין הזהות המחפשת לבין ביטול הזהות, -כביש ירושלים תל אביב-, תתקל בהכרח באחד הפרדוכסים הללו. מן הצורך לערוך דקונסטרוקציה של הדקונסטרוקציה.

האין אלו דברי חכמים במסכת תמיד (לב.)? 'אמר להם (אלכסנדר מוקדון), מן השמים לארץ רחוק או ממזרח למערב? (האם ממד הגובה גדול יותר או ממד האופק?) אמרו לו, ממזרח למערב, (המישוריות התל אביבית), תדע, שהרי חמה במזרח הכל מסתכלין בה, חמה במערב הכל מסתכלין בה, חמה באמצע רקיע אין הכל מסתכלים בה'.  הווה אומר, ביטול המחיצות, המישוריוּת, השוויות של הכל בעיני הכל, היא בעצם ההסתכלות, המקום שבו כולם מסתכלים, שכולם רואים, מקום החירות. החמה, האור, שהוא כנראה גם אור התבונה, מראה את עצמו במישור, בשוויון, לא בגובה, לא במטאפיזיקה. הוא מראה את עצמו בין בני אדם. אולם חכמים אינם מסכימים; 'וחכמים אומרים, זה וזה כאחד שווים, שנאמר, כגבוה שמים על הארץ, כרחוק מזרח ממערב'. לא ניתן להסתכל על השמש בממד הגובה משום שהיא מסנוורת. משום שבעצם 'להשוות' את האחר למה שאני, למי שאני, לשונות חיצונית של תפאורה הרי זה בעצם שלא להסתכל עליו, אם הייתי מסתכל עליו, באחרותו, הייתי מסתנוור. המרחק של האופק שווה למרחק הגובה. יש לשמור אפוא על המעברים האינסופיים מירושלים לתל אביב.

והגדת לבנך- האוניברסליות של הפרטיקולרי

א. חג הפסח -וליל הסדר בטבורו-, מנכיחים ומחצינים דרמה אינטימית מאוד, משפחתית, ייחודית. לא בכדי המוטיב המלווה יותר מכל את נוכחותו של החג הזה בפסוקי התורה הוא ההגדה; והגדת לבנך. ההגדה הינה העברת מסורת, שמירה של נרטיב, זיכרון של סיפור, ארוך, מתמיד. האב מצווה להעביר לבנו את המטען שלו, את מה שהוא מכיל, את מה שהוא צבר, ולהוריש לו זאת. הוא מצווה לחנך את בנו, להציב אותו כלבנה נוספת בסיפור הישן.

במובן זה, מוטיב ההגדה הוא יהודי מאוד. היהודי, מבחינת מסורת ההלכה, נולד יהודי ונותר יהודי. אין לו ברירה. החוקים המוטלים עליו הם חוקים הטרונומיים במובהק, ישנים. היהודי מצווה ועומד, והוא גם מצווה להנחיל את יהדותו זו לבניו אחריו. הסיפור הלאומי איננו אתוס מנצח או נרטיב תרבותי מלא עניין, הוא הרבה יותר מכך, והרבה לפני זה, חובה, אבן יסוד. האדם מחויב ומשתייך ליהדות לפני שהוא מעוניין בכך וגם לפני שהוא יכול להחליט להיות מעוניין בכך. היהודי ההלכתי יודע כבר בגילו הרך שעליו לשמור שבת והוא עדיין לא הרהר חצי הרהור תאולוגי.

בסיפור היהודי המסורת מעצבת, היא מוקדמת לכל, ראשונית, קובעת. היא לא נייטרלית. זאת ההגדה. הגדה היא מסירה, העברה, הורשה. דומה אפוא שבמקום זה האדם הרבה יותר מקבל מאשר נותן, הרבה יותר מחויב מאשר יוצר.

ההגדה היא הביטוי לפרטיקולריות. היהודי רואה את עצמו כיהודי מבחינת זהותו הבסיסית. הוא רואה ביהדותו דבר מה 'אחר' מן המוכר, שונה מן הנורמה, ייחודי, ספציפי. ההגדה איננה אוניברסלית. כאשר אדם מעביר לבנו מסר הוא בעצם אומר לבנו דבר מה שאיננו נתון זה מכבר בכוחותיו האישיים של בנו כשלעצמו, דבר מה שהבן לא היה מגיע אליו מצד עצמו.

האוניברסליות מסבירה את עצמה, יש לה הנמקות, סיבות. היא שואפת לתכלית מוגדרת, היא רואה מטרות בעיניה. השיקול האוניברסלי הוא שיקול כללי, שיקול של עתיד, הצדדים עומדים עירומים בפניו, מביעים את כל מה שיש להם להביע, מוריקים את עצמם, והוא מצדו בוחן את הדברים 'כמות שהם', 'באופן אובייקטיבי'. הפרטיקולריות לעומת זאת היא לכאורה כמו עיוורת ביער סבוך, היא יוצרת אתיקה, ליתר דיוק מעבירה אתיקה, תורה מעשית, על סמך העבר, מסורות שלכאורה התאבנו עם הזמן, נרקבו, העלו חלד. פניה של הפרטיקולריות אל העבר. היא לא מתייחסת אל חיוניותו של המעשה ומשמעותו העמוקה, היא לא מתייחסת אל המתווה המוסרי שלו, היא מתייחסת, בנועזות ובפרובוקטיביות, אל מעשה שהוא לכאורה 'ללא סיבה', מעשה המתחייב מכך שאחרים החליטו אותו, מסרו אותו.

ולכן היא כל כך מקוממת, לכן היא מעוררת עוינות. היא מעוררת חשד. איך ניתן להיות מוסרי באופן סתמי? איך ניתן לדבר על חוקים מעשיים שאינם מעוגנים במחשבה חיונית אוניברסלית? איך ניתן לדבר על משהו בלתי מובן? משהו בלתי 'כללי'? -נניח רגע לקירקגור, על אף הפיתוי המוסווה, אכן בציווי העקדה מתרחשת דרמה שאיננה מובנת 'לכללי', אולם העברתה למישור 'הפרטי', לסובייקט, יש בה כבר משהו מן ההבנה, חוויה פנימית של הסכמה. לעומת זאת, צו פרטיקולרי, הרבה יותר מכך, אינו מכיל שום הנהון של חיוב, הוא מאובן. שדוד. 'מצות אנשים מלומדה'.

יתירה מזו, העוינות כלפי הפרטיקולרי היא גם עוינות של קנאות. ה'הגדה' הפרטיקולרית עושה רושם של התבדלות, פרישה מן האוניברסליות, והיבדלות עושה רושם של התנשאות. דומה שבשמירת הנרטיב הייחודי של העם באופן מחייב וראשוני יש משום פסילת חסרי אותו נרטיב. מכאן הגירויים המדגדגים המזדקפים באתוס של 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב', מכאן העוינות כלפי אתוס הנבחרות, עם סגולה, אשר במונחים אוניברסליים נשמע כפסגתה של ההתנשאות והיוהרה.

אם כן, זה הנושא המרכזי של ההגדה. לא בכדי ההגדה משלבת זרועות עם חג הפסח, חג יציאת מצרים, שהוא לכאורה חג הלאומיות היהודי, החג של הפרטיקולריות, יציאה מעבדות לחירות וכינון עם ייחודי. ההגדה, שהיא מצד עצמה ההיפך מכל יומרה אוניברסלית, נתבעת דווקא ביום חגיגת העצמאות של העם היהודי. מה אפוא יש להגדה לומר על הטענות נגדה?

ב. ארבע פעמים נזקקת התורה למצות ההגדה, ובנוסח ההגדה של פסח נדרשים חכמים לכפילויות אלו בניסיון לומר שהתורה מדברת על ארבעה בנים שונים. החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול. ברור אפוא שארבעה הבנים משמשים כארבע זוויות שונות לבעיית ההגדה.

התורה מציגה שוב ושוב את תמיהתו של הבן לנוכח המנהג 'המוזר', -אם ניתן לומר-, של אביו. כאשר האב משמר פולחן מיושן של זיכרון, הבן מתקומם. הבן הוא כמובן לא 'פרימיטיבי', פניו נשואות אל האופק, אל העתיד, ואז הוא שואל את אביו לפשר הדברים, זו בעצם השאלה של ליל הסדר. מה נשתנה.

לארבע שאלות יש גם ארבע תשובות. יש לקרוא אותם בצמידות, עם הדברים המופיעים בפסוקים כמו גם עם פרשנותה של ההגדה. נחל בבן הרשע.

ג. שמות פרק יב. הרקע הוא הציווי של קרבן פסח בשעה המתקתקת של יציאת מצרים. היהודים מצווים לשחוט את קרבן פסח, למרוח את דמו על המזוזות ועל המשקוף, ובכך ליצור בידול ביניהם לבין המצרים, הפרדה. על ידי בידול זה נשמרים בני ישראל מן המשחית המסתובב בחופשיות 'בחוץ'. עם ישראל מתכנס אפוא פנימה, אל תוככי הבית.

בהרף עין, בתווך, בלב ליבו של חיפזון היציאה, עוברת התורה ל'פסח דורות' (כמעט כמו הערבוב המצוי ברמב"ם בהלכות חמץ ומצה); 'ושמרתם את הדבר הזה (קרבן פסח) לחוק לך ולבניך עד עולם. והיה כי תבואו אל הארץ... ושמרתם את העבודה הזאת. והיה כי יאמרו אליכם בניכם; מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל...'. ובכן, הציווי הוא להמשיך בטקס לדורות. כאשר בן נפגש עם טקס עבר שאין לו כל כך קשר להווה, הוא שואל; מה העבודה הזאת לכם? והאב עונה ומסביר.

על פי הפרשנות של ההגדה, את השאלה 'מה העבודה הזאת לכם?' שואל הבן הרשע, בפשטות מתוך הנימה המזלזלת שהוא משתמש בה, כאומר, מה היא אותה פרימיטיביות חסרת תוכן? אבל לא רק, בעל ההגדה מזהה בכך 'פרישה מן הכלל', הרשע מוציא את עצמו מהסיפור וטוען כלפי אביו 'מבחוץ', המילה 'לכם' היא מילה עויינת, מרושעת. כך מציג זאת בעל ההגדה; 'רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם –ולא לו! ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר'.

על פי בעל ההגדה לא עונים לבן הרשע כל תשובה, אלא מקהים את שיניו; 'ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו, 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים', לי ולא לא, אילו היה שם לא היה נגאל'. מדוע לא עונים לו? מדוע מתעלמים ממנו? זאת ועוד, הלא התורה עצמה כותבת תשובה מפורטת בהקשר לשאלתו של הבן הרשע; 'ואמרתם זבח פסח הוא לה'...', ישנה תשובה מפורשת המיועדת אליו, מדוע אפוא סטה בעל ההגדה ממה שכותבת התורה במפורש? -אולי הוא למד זאת מן המילה 'ואמרתם', הכתובה באופן סתמי, בטענה שאם הייתה כאן תשובה ממשית הייתה התורה צריכה להתנסח בצורה ממוקדת יותר; ואמרתם לו! ועדיין הלב מהסס. ובכלל, מה פשר אותה הקהיית השיניים? איזו מין תשובה ילדותית היא זו, 'ואילו היה שם לא היה נגאל'?

ד. ולעומק הדברים. בעל ההגדה מציג את הבן הרשע כאדם המוציא את עצמו מן הכלל, בכך שהוא מתייחס לאביו ולמסורותיו 'מבחוץ', הרי הוא נחשב פורש מן הציבור. בוגד? -לא ברור. אולם קודם כל צריך להבין דבר מה בסיסי הרבה יותר. הבן הרשע מואשם בהוצאת עצמו מן הכלל, אבל ההאשמה הזו היא האשמה אותה מטיח הבן הרשע עצמו באביו! כאשר הבן שואל את אביו 'מה העבודה הזאת לכם?' הוא בעצם שואל את אביו, למה אתה מוזר? למה אתה מתבדל? למה אתה לא 'כמו כולם'? הבן שואל את אביו מדוע הוא מוציא את עצמו מן הכלל? כלל האנושות? את התמיהה של הבן מטיחים בפניו בחזרה ללא כל תשובה הוגנת!

בעצם, השאלה של הבן הרשע היא השאלה המהותית של האוניברסליות. האוניברסליות מסבירה את עצמה, היא משותפת לכלל האנושות. דבר שהוא מובן הוא לגיטימי ודבר שאיננו בעל 'טעם' איננו לגיטימי. 'מובן' הרי זה מובן לכל, וזו הדרישה האוניברסליסטית הראשונה. מעשה מוסרי יכול להיות רק כזה המסביר את עצמו והמחייב את עצמו אצל הכל, מעשה כזה שאין אחד המסוגל להתחמק ממנו. האוניברסליות מוסברת, ויש לה מובן כצו קטגורי. מבחינתה, אין דבר המחייב עם אחד והפוטר עם אחר, הדרישה המוסרית היא אחת ויחידה לכלל האנושות. הטקסים יכולים להיות מובנים כפולקלור או כתרבות יפה אבל לא כחובה. זאת אמירתה של האוניברסליות!

טענתו והתקוממותו של הבן הם כלפי ההפרדה. ההבדלה. עם ישראל מתבדל מן המצרים בפועל. הבן לא מבין זאת ומתקומם; 'מה העבודה הזאת לכם?', לאמור; אם בשם חובה אתם באים אזי אין כאן אלא עליונות והתנשאות. הבן דורש שוויון, הוא רואה את כולם כפלטפורמה אחת של אנושיות. מוסר חד גוני. בשל כך, שאלתו של הבן הרשע באה על הרקע של קרבן פסח, הפסיחה, הדילוג, האבחנה בין היהודיים למצריים. בעיני הבן זה נשמע לא אנושי ולא מוסרי.

והתורה מסתכלת עליו, ודווקא עליו, כמוציא את עצמו מן הכלל. כנראה שבעיני התורה היומרה לאוניברסליות טוטלית הינה אנטי אוניברסליות. כאשר מעוניינים לומר שכולם צריכים להיות כמו כולם (כמובן, בליווי הניואנסים הספציפיים הייחודיים לכל אחד ואחד) אזי בסופו של דבר אומרים שכולם צריכים להיות לא כמו מה שהם. הניסיון ליצור אוניברסליות טוטלית הוא ניסיון המדכא את הייחודיות של האחר. המגמה האוניברסלית היא מגמה הרוצה לראות בכל האחרים פריטים בדגם הכללי והאחיד של האנושות. סופו של הדיבור האוניברסלי לדכא את גופה של האוניברסליות. (האין כאן טענה אנטי נוצרית בין השיטין? המסר של התורה הוא שמסיונריות סופה רצח, אולי בכך נעוצה החומרה הרבה בה רואה בעל ההגדה את הטענה הזו-).

מכאן למשמעות הגאולה. אוניברסליות איננה ברת גאולה, היא תמיד משועבדת אל ה'מובן', אל 'הכללי'. להיגאל, להיות בן חורין, הרי זה לדעת להשתייך לעבר, להשתייך לחובה עתיקת יומין, שאיננה ברת מובן ב'שכל הישר'. להיגאל הרי זה בראש ובראשונה להיגאל מן ההשתעבדות אל ה'שכל הישר', אל 'המובן'. לא הכל מובן. ה'אחר' לעולם איננו מובן. ודווקא בגלל כך הוא לגיטימי. דווקא בגלל שהוא חופשי אני גם חופשי. המסיונריות, השתעבדותי לפלטפורמה אחידה, הפיכת המובן ללגיטימיות היחידה, הרי היא רצח, רצח ה'אחר', האחר איננו לגיטימי אלא כאשר הוא בגבולותיי המוכרים לי, רק כאשר הוא בבעלותי. שחרור הוא שחרור מכבלי בעלותי על הלגיטימיות. ההפרדה הכרחית אפוא לגאולה.

זו אפוא תמציתה של פרשת הבן הרשע. בן זה רואה רק את האופק, את העתיד, את 'הכללי', המובן, את ה'שכל הישר', את השוויון. כאשר הוא פוגע באביו המשמר מסורת עתיקה, הקשור אל העבר, ההטרונומיה, הבלתי מובן, ה'אחרות' הרדיקלית, הוא מתקומם, זה לא לגיטימי בעיניו. זה לא 'מוסרי'. 'מה העבודה זאת לכם?'. בכך הוא 'מוציא את עצמו מן הכלל', מוציא את עצמו מן האוניברסליות (בשם האוניברסליות), ומדוע? משום שהדבר הלגיטימי היחיד בעיניו הוא הדומה לו, הוא לא מסוגל לערוך הפרדה בינו לבין ה'אחר'. אין 'אחר'. 'זכותו' של ה'אחר' להתקיים רק אם הוא בסופו של דבר מובן לו, ז"א כמוהו, הוא לא מסוגל להקריב קרבן פסח, להבדיל בינו ובין ה'אחרים', בכל מובן אפשרי. ולכן הוא נותר משועבד. אילו היה שם לא היה נגאל. ללא הפרדה אין גאולה. ללא הכרה בזהות העצמי אין גם הכרה ב'אחר', או אז, הכל משועבד ל'מובן'.

ה. הבן הבא הוא זה המוגדר בהגדה כ'שאינו יודע לשאול'. שמות יג, ח. הפסוקים הללו מופיעים בהקשר לאיסור אכילת חמץ וחובת אכילת מצה, לדורות. '...מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים...'. כבר ברור למה הוא נחשב 'שאינו יודע לשאול', מצות ההגדה בהקשר שלו מפציעה מאליה, ללא כל שאלה מוקדמת. והגדת לבנך. החובה היא אפוא לספר את הסיפור, גם אם לא קדמה לו השאלה. כפי שאומר בעל ההגדה 'ושאינו יודע לשאול, את פתח לו!'.

הממד הבא כאן לידי ביטוי הוא החובה להנחיל, לספר, גם אם אין כל שאלה מוקדמת. השאלה איננה הכרחית. שאלה פירושה אי נוחות ממה שקורה, אי נוחות מתגלעת על סף המובן, כאשר האדם חש את עצמו עומד נוכח זרות וניכור, או אז הוא 'שואל', הוא תמה. שאלה מתחילה כאשר משהו מסוים 'לא בסדר', אחריה באה לה התשובה ומחווה פתרון לבעיה, מנסה למנוע את הכישלון. לספר סיפור רק כאשר יש שאלה, דהיינו, כאשר צריך להכריע הכרעה מסוימת והשאלה היא איזו הכרעה להכריע, הרי זה להכיר בכך שהסיפור משמש מטרה מסוימת, ושוב, היא חורקת על ציר ה'מובן', היא מסבירה את עצמה.

לספר בלי לשאול הרי זה לספר משהו שהוא ראשוני, משהו שהוא לא 'הסבר' לבעיה מסוימת, שהוא לא פתרון לאתגר, אלא משהו שהוא בסיסי, ראשוני, פונדמנטלי. משהו הקודם להכל. הפרטיקולריות מתחייבת כנתון ראשוני, לפני שהאדם נמצא היא נמצאת, האדם מושלך לתוכה (אם להמיר מונחים היידגרייאניים). היהדות איננה מתחייבת בגלל 'סיבה' מסוימת. היא ראשונית, היא מוקדמת.

זו היא ה'גירסא דינקותא', ובעצם, מי הוא אותו בן 'שאינו יודע לשאול'? הוא התינוק, הילד הקטן, הלומד על יציאת מצרים, על 'תורה צוה לנו משה', על 'בראשית ברא אלוהים', כנתון ראשוני, בסיסי. אין כאן הסבר לבעיות הגדולות של האנושות וניסיון לפתור אותם, הילד, תינוק של בית רבן שעדיין 'לא חטא', עדיין לא נחשף לבעיות הגדולות של ההוויה, גדל בראשוניות עם הוויה משלו. איך ניתן להסביר זאת? איך ניתן להסביר דבר מה שמלכתחילה מתהדר בכך שהוא בלתי מוסבר? שהוא מוקדם להסברים?

כנראה בגלל שאי ההסבר הוא ההסבר הגדול לכל שאלה. ליתר דיוק, כל הסבר בסופו של דבר הוא חוסר הסבר, הכל חוזר למקורו. ההוויה היא מעגלית. כאשר פתרון לבעיה מסוימת מוצאת שביתה מוחלטת, היא אט אט מתנפחת מרוב עוצמה ואז מתפוצצת בפני יוצריה, וחוזר חלילה. כאשר 'השיטה', -הסוציאליזם או הקפיטליזם-, שלטת, היא מהר מאוד הופכת להיות נשלטת. כאשר הניסיון הוא להעניק פתרון לבעיית העוני, אזי הוא יצוץ שוב ושוב מכל כיוון. הפתרון היחיד הוא אי הפתרון, הותרת כל הפתרונות החד משמעיים בהשהייה.

השהייה זו היא הגירסא דינקותא, הראשוניות והבוסריות של הילדות. בראשוניות זו אין ניסיון 'לפתור את בעיית העוני'. ראשוניות זו מבקשת לפתוח את המבט אל העני, לתת צדקה, תוך מודעות ופיכחות ביחס לעובדה ש'לא יחדל אביון מקרב הארץ'. זו הראשוניות של תשובה, וזה הממד הפרטיקולרי הבא לידי ביטוי בהגדה לבן שאינו יודע לשאול. את הילד מחנכים ומעצבים הרבה לפני שיוכל לתהות על חינוכו ועל משמעותו, הרבה לפני שיגדל, לפני שישאל. כך הממד הפרטיקולרי בא לידי ביטוי בהשהיית ה'מובן', בהשהיית הפתרונות והעמדת העשייה, הפעילות, במרכז. לא עשייה 'לשם' דבר מה, אלא עשייה לשם עצמה. עשייה לשמה.

בסופו של דבר, הסיפור של ה'שאינו יודע לשאול' הוא הסיפור ההפוך מזה של הרשע. הרשע מחפש את המובן ואילו הבן שאינו יודע לשאול מחפש את הבלתי מובן. הרשע מחפש את הפתרון והשאי"ל מחפש את העשייה עצמה. הרשע הוא איש האוניברסליות והשאי"ל הוא איש הפרטיקולריות. הרשע הוא 'שלא לשמה', השאי"ל הוא העשייה 'לשמה'. לא בכדי הפסוק המשמש כתשובה לבן הרשע, 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים', הוא ההגדה לבן שאינו יודע לשאול. החיוביות של בן זה היא השלילה של הבן הרשע. שני צדדים למטבע.

הרשע כפר בהפרדה, הוא משוטט עם המשחית 'בחוץ', ברחבי האוניברסליות, בכך, על פי ההגדה, הוא מוציא את עצמו מן הכלל, יוצא מהבית, מאבד תחושת שייכות ותחושת זהות. אדם כזה איננו יכול להיגאל. אם אדם לא מבין במה הוא שונה מן האחר, ובמה הוא ייחודי, הוא לעולם לא יגאל. השאינו יודע לשאול מבקש לשוב אל הבית, לשוב אל ההפרדה. אל האב, שם האב, אל העבר. בכך הוא 'לא יודע לשאול', הוא לא שואל שאלות, ה'חוץ' איננו מעניינו, הוא מלכתחילה לא מנסה להשיגו, מה שמעניינו הוא ה'פנים', השייכות. תחושת השייכות, הזהות, יכולה להפריד בין הבתים, להבדיל, כך הא מעניקה חיים ל'אחר' ובד בבד גם נגאלת משעבוד.

לא בכדי מופיעה הפרשה של זה שאינו יודע לשאול על רקע הציווי של איסור אכילת חמץ וחובת אכילת מצה, מצוות אלו המסמנות את החיפזון של הגאולה, הגאולה הבאה באופן בלתי מתוכנן, ללא כללים ברורים, ללא הבנות מנוסחות ומוגדרות היטב, (כמו פזיזותו התלמודית של רבא לנוכח טענותיו האוניברסליות של הצדוקי העומד מולו), הן המסמנות את הגאולה האמיתית של ישראל, התפטרות מן ההשתעבדות אל המובן והמתוכנן, הכרה בעצמי, ובכך, הכרה באחר. כאשר האדם רווי מסורת באופן פרטיקולרי, עוזב את המסיונריות שלו, אזי הוא מניח ל'אחר' את חירותו, ובחדא מחתא הופך את עצמו לבן חורין. הוא לא 'מכתיב', הוא 'מנצח'. זאת אולי אחת המשמעויות של דברי חז"ל 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'.

ו. הבן שאחריו הוא הבן התם, גם שמות יג, פרשה לאחמ"כ, פסוקים יד-טו; 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור, מה זאת? ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים...'. הרקע הוא מצות פדיון בכורות, בכורות אדם ובכורות בהמה. הבן אינו מבין מדוע קוטפים את הבכור, מדוע הוא לא שייך לנו, והוא תוהה; מה זאת? -התשובה היא כמובן יציאת מצרים, מה שהקב"ה הרג את כל הבכורות בארץ מצרים והותיר את בכורות ישראל בחיים. הבכורות כביכול 'שייכים' להקב"ה, שהרי היו אמורים להיהרג באותה מכה, לכך חובה לפדות אותם.

הבכור הוא אפוא הראשית, המשובח של האדם, הדובדבן שבקצפת, במיוחד בתרבות העתיקה, כמו שמתנסח יעקב לגבי ראובן; 'כוחי וראשית אוני', הבכור הוא הפסגה, השיא של האדם. הוא הפסגה משום שהוא בעל הכוח, הוא בעל השררה, כולם 'ממונים תחתיו'. מכת בכורות היא אפוא המכה של הכוח. המכה בשררה, בשליטה הבלתי מוגבלת.

המאפיין של שעבוד מצרים הוא המיסוד, ההיררכיה, המעמדות הברורים ומוקדי הכוח הנתונים. משעבוד מצרים אין כל אפשרות 'ריאלית' להיגאל, כל 'שכל ישר' פוגע בממסד הקשוח ומבין שאין על מה לדבר. האפשרות היחידה להיגאל ממצרים היא אפשרות 'ניסית', היינו אפשרות הטמונה באמונה שבעצם המעשה, בעצם ההתמרדות, מחוץ לשאלת ההצלחה. מחוץ לשאלת האפשרויות הריאליות. יש כאן מין חבירה אל ההירואי, הגאולה נעשית בדרך הירואית, מופרזת, בלתי רגילה, בלתי אפשרית.

משום שבעולם 'ריאלי' לא ניתן להתמרד כנגד מוקדי הכוח, ההיררכיות תמיד נוכחות בבעלותן הטוטליטרית, המצבים תמיד ברורים, תמיד יודעים מה 'ראוי' ו'צריך' לעשות, ומה 'לא יעלה על הדעת'. העבדות היא ביטול העצמיות, היא מקבלת מלכתחילה, כנתון, את המצב הקיים, והיא מנסה לשנות את המצב הזה, על ידי האפשרויות לעתיד, על ידי מציאת 'פתרונות' לבעיה. במצרים, כמו בהרבה מוסדות אחרים, זה לא יכול לעבוד. הכוח שומר על כוחו, לא ניתן להגיע ל'הסדר' עם בעלי הכוח.

הבן התם הוא זה הרואה את ההוויה בפשטותה, בצורה שהיא מופיעה. הוא רואה כל כוח במקומו, את כל הסדרים וההיררכיות כמובנים מאליהם, התשובה לבן התם היא זו שתנסה לנער אותו, לטלטל אותו, זו שתנסה לחשוב סדרים אחרים, היררכיות אחרות, ביטול מוקדי הכוח הברורים. חירות. זה הוא ה'בחוזק יד' הנכרך כאן בתשובה לבן התם, הדגש הוא על הכוח, משום שלהיגאל ממצרים צריך כוח יותר חזק מן הכוח, רצון גדול מן ההיררכיות, בכדי להיגאל צריך כוח גדול יותר מכוחו המאבן של ה'ריאלי' ו'הרציונלי'. מכת בכורות.

פדיון בכור הוא אפוא החירות עצמה, פדיון בכור הוא אי מתן לגיטימציה להיררכיות והממסדים המסודרים, השליטה לא ניתנת למוקדי הכוח, היא ניתנת למה שמעבר, אחר לחלוטין, השחרור ממוקדי הכוח הוא אפוא הנתינה לאחר, לעני.

בעיניה של האוניברסליות המציאות היא תמיד ברורה, ישנן תמיד תשובות ושרטוטים, קווי דיוקן ברורים ומסודרים. הפרטיקולריות מחצינה את מה שמחוץ למסודר, את הגאולה הבאה על ידי חבירה לאי סדר, לבלתי מובן, קרי, לסדר של עבר, סדר שאיננו כרוך באובססיביות אחר האקטואלי והמזדמן, סדר שהוא מחוץ לכוח המשבית של ה'ככה זה'.

ז. הבן הרביעי הוא הבן החכם, הפרשה העוסקת בו היא פרשת ואתחנן המרוחקת, דברים ד, כ-כה; 'כי ישאלך בנך מחר לאמור, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלו' אתכם, ואמרת לבנך, עבדים היינו לפרעה במצרים...'. גם כאן מפרש בעל ההגדה את התשובה הזאת, את סיפור יציאת מצרים, בהקשר המקומי שלו; '...אף אתה אמור לו כהלכות הפסח; אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'.

החכם מחל בשאלה, אין כאן שום הקשר מוקדם, הוא לא רואה שום דבר מוזר המעורר את גירויו, הוא לא תמה לנוכח מנהגים מיושנים, אלא הוא שואל שאלה מעשית, מה העדות והחוקים והמשפטים? שאלה אתית במהותה, 'נעשה ונשמע'. ההבנה מלכתחילה איננה חזות הכל בעיניו, לפני הניסיון להבין הוא מבקש לדעת על אתיקה ועל מעשה.

מה שאיננו מובן בעיניים אוניברסליות. האוניברסליות צריכה להבין ולבחור לפני הכל, ורק לאחר ההבנה היא יכולה להכריע. הבנה פירושה שעבוד האחר לכלל הזהה, (למי שעדיין לא זיהה את השפה הלוינסית הטבועה כאן), ואיבודו של האחר. החכם שואל שאלה אתית לפני הכל. האחר נותר באחרותו. זאת מהות הפרטיקולריות. להישאר בממדים האישיים של ה'עצמי' ולהכיר בהם כאשר מתוך כך לא משעבדים את ה'אחר'. אם תמצי לומר, המסר הגדול של יציאת מצרים הוא שאדם המשעבד את האחר הרי זה משום שהוא עצמו משועבד. אדם שאיננו משועבד הרי זה בחדא מחתא, באותו תהליך, אדם המעניק חירות לאחר.

החכם מתחיל בשאלה. בעיניה של האוניברסליות לחכם יש דווקא תשובות, הוא חקר והוא יודע. מתגלעים כאן שינויי כיוונים ביחס לחכמה. החכמה היא לדעת לשאול, לא לדעת לענות.

והתשובה לבן החכם היא כהלכות הפסח, היינו, סיפור יציאת מצרים מתפרש לדידו בהבעה אתית, 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', בפשטות, ההלכה האחרונה הקשורה לליל הסדר, כביכול רמיזה לסוף התהליך, סוף התהליך איננו ההבנה, אלא האתיקה. אבל יתכן יותר מזה, הדין ש'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן' הוא הציווי להותיר את טעם הקרבן בפה, ששום דבר לא יזייף אותו. האם לא נשנתה כאן מהותה של הפרטיקולריות? -כל הדרכים וכל המסלולים שהאדם עובר בחייו אינם מעבירים את הטעם הבסיסי, אינם משנות את פני האחר, את האתיקה. אם כן, יהדות פירושה 'מעבר'. מעבר לכל תרבות, לא בניגוד, אלא מעבר.

הפרטיקולריות איננה מציעה תרבות 'עדיפה', היא משמרת דיבור עתיק המאוחסן בתוככיה של כל תרבות וכל מסורת. היהדות היא מסר עתיק של שמירה, ליל שימורים, לילה השומר את החירות, את האחרות, תחת כל גווניה ועומסיה של האוניברסליות בדרכי התבטאויותיה ובפיתוליה האינסופיים. באירופה, בסין, באפריקה ובישראל. הדיבור האחיד הוא הדיבור של האתיקה, זה ששום תרבות איננה מסוגלת לרומסו. זאת אפוא המשמעות העמוקה של 'והיא שעמדה'.    

ח. ניתן להעז ולומר, ארבעה בנים כנגד ארבע לשונות של גאולה. בכדי להיגאל יש צורך לעבור את ארבעת הממדים הללו. בתחילת פרשת 'וארא', הקב"ה משתמש בארבע מטבעות לשון של גאולה; 'והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי...'.

והוצאתי. הוצאה היא ההפרדה, ההבדלה. זו באה כנגד הבן הרשע והתקוממותו בטענה של שוויון. בכדי להיגאל יש להבדיל, יש להנציח את הפרטיקולרי, יש להפריד בין המשעבד למשועבד, להוציא את העם, לדלות. כאשר אדם שבוי, שבוי בעצמו, הוא צריך לדעת להפריד בין עצמו, ישותו, לבין הכללים המשעבדים אותו. זה השלב הראשון. ההוצאה. השונות היא ברכה, לא קללה. אוי לו לעולם ללא שונות, ללא חירות.

והצלתי. הצלה היא הצלת נפשות, לעשות את שלא יעלה על הדעת, נגד כל הצפוי. זאת האמירה כנגד הבן התם המבקש להיוותר בכבלים הספציפיים של המוכר, של המובן מאליו. הצלה היא דיכוי הכוח השולט, הכוח המשעבד. גאולת הבן התם.

וגאלתי. גאולה היא עצם השחרור, האפשרות לשאול שאלה, והיא בעיקר, חופשיות שברוח, אתיקה. אחרי הניצחון על ה'מובן מאליו', האדם הופך להיות גאול, בלתי תלוי באף אחד, החופשיות הזו הינה החופשיות של האדם שאיננו נרמס בתוך עצמו, בגבולותיה של ההבנה. אתיקה. כבוד האחר. זה הנתח של הבן החכם.

ולקחתי אתכם לי לעם. השלב האחרון של הפרטיקולריות. הפיכתה לנרטיב, לדבר מה ראשוני, בסיסי. כנגד הבן שאינו יודע לשאול. מסורת המוטבעת בחותמה, מורשה. הנכס של תינוקות של בית רבן.

בסופו של דבר, יציאת מצרים, הפרטיקולריות הייחודית היהודית היא אמירה אוניברסלית עמוקה. חירות העצמי הינה גם חירות האחר. הקשר שלי אל העבר, אל המסורת, אל הנרטיב, הוא קשר המונע ממני להידרס בניסיון להיות לגיטימי רק בגלל שאני 'כמו כולם'. ההכרה שאני שונה היא גם הכרה בשונות של האחר. הלגיטימיות של האחר איננה למרות שונותו, למרות אחרותו, אלא דווקא בגללה.

זה הסיפור של ההגדה.

למי שייך התלמוד?

לשאול 'למי שייך התלמוד', להתדיין על 'בעלות' ביחס לתורה, הרי זה כבר מעשה של ניתוק. אדם השייך לתלמוד ולתורה איננו שואל את עצמו ואת אחרים ללא הרף מי הוא הבעלים האמיתי על התלמוד, הוא פשוט לומד. ללמוד זה מעשה ראשוני, התלמוד לא 'שייך' במהותו לאף אחד, הוא שייך לאלו המשייכים אותו אליהם, לאלו הרואים בו תוכן חיים רחב. להתעקש 'לשכנע' שהתלמוד שייך למאן דהו הרי זה כמו בן המתעקש כל הזמן לשכנע, -את עצמו ואת אחרים-, שאביו הוא אכן אביו. ברא כרעא דאבוהא. בן הוא בנו של אביו, ובניו של התלמוד הם אלו שהתלמוד הוא –במידה כזו או אחרת-, אביהם הרוחני.

בנאומה הסוחף מבקשת רות קלדרון להתעקש על כך שהתלמוד שייך גם 'להם' ולא רק 'להם'. אז פשוט אין צורך. אם התלמוד אכן כה חשוב, אם הוא אכן אבן יסוד, אזי יש ללמוד אותו, לא ללמוד בלי סוף למי הוא שייך, אלא פשוט ללמוד אותו. הסיבובים סחור סחור סביב הלגיטימיות של התלמוד, המקום שלו והמשמעות שלו, הם מיותרים בעיני מי שהתלמוד באמת חשוב לו.

ואולם, עם כל הרצון הטוב, הבדל אחד גדול יש בין הניסיון ה'חילוני' ו'התרבותי' ללמוד תלמוד לבין לימוד התלמוד בישיבות. תרבות יכולה להיות בנויה מהרבה רבדים 'נחמדים'. שייקספיר ודוסטוייבסקי מספקים נתח תרבותי עסיסי, -לא פחות מהתלמוד-, היופי, הניחוח, ההבנה, הירידה לעומק, קיימים בכתבי אוגוסטינוס או טולסטוי במנות גדושות. אם מן הבחינה הזאת, אזי אין כאן אלא עניין של טעם ושל חיבור. יש החשים עצמם קרובים לרוח התרבותית של וולטר ורוסו ויש הרואים עצמם נוברים בארכיוני העבר ההיסטורי המשותף בדליית 'תרבות' מן התנ"ך כמו גם מכתבי שלום עליכם. בכל זה אין פסול ואף יש בכך עוצמה גדולה.

אבל יש הבדל גדול בין 'המטען התרבותי העברי' שהתלמוד מספק, כניחוח, ואף כספקולציה מוסרית, לבין הישיבות שבהם התלמוד הוא אורח חיים, גורם מעצב, והרבה יותר מכך, גם מחייב. לימוד התלמוד בישיבות שמבחינתו מסכתות שבת, פסחים ועירובין הם דברים רציניים, מהותיים, הוא לימוד הרבה יותר אישי, ספוג בלהט. כשתלמיד ישיבה לומד על דקויות בדיני מוקצה, על ביצה שנולדה ביום טוב או על ברכות הנהנין הוא לומד משהו שנוגע באופן מהותי ויסודי לאורח חייו הבנאלי ביותר, -דקויות הזוכות לקיתונות של בוז מצד גורמים רבים הרואים בתלמוד 'תרומה תרבותית נחמדה'-. בן הישיבה עוסק בדברים שאורח חייו תלוי בהם, בדברים שמחייבים אותו, ולא רק בספקולציות מופשטות ולא קונקרטיות. בן הישיבה -הנתפס בכך מיושן ופרימיטיבי- חש את עצמו בן של התלמוד משום שהוא מחויב אליו, הוא מסור אליו, כמו שבן מסור לאביו ומחויב לו.

הקריאה של רות קלדרון במעשה התלמודי על רב רחומי מרתקת מאוד אבל גם, בחדא מחתא, קלה מידיי. לא קשה לומר שרב רחומי 'טעה' בכך שהוא 'שכח את אשתו' אם הלימוד שהוא עסוק בו הוא לימוד בלתי מחייב, לימוד אינטלקטואלי ומעט ספורטיבי. בכדי להבין את אותו מעשה לעומקו מן הצורך קודם כל להיכנס לממדים הרוחניים של רב רחומי. התלמוד מבחינתו שייך לקטגוריה של 'והגית בו יומם ולילה', הוא לא 'נכס תרבותי חשוב', אלא הוא להט, כמו אדם העסוק באובססיביות באהבתו הרחוקה. אז אמנם הוא שכח את אשתו, אבל הסיפור כאן הוא הרבה יותר טעון, הרבה יותר רוטט וגדוש מאשר האמורפיות שמתוכה הוא מופיע בקריאה של קלדרון.

ואמנם, גוף הקריאה אכן נוגעת בנקודה חשובה מאוד. גם לימוד כזה, גם להט ערכי עצום אינו יכול לעמוד על כתפי האחר. הצד של האישה ושל דמעתה עדיין נוכח בכל מלאותו, אבל יש לו משמעות דווקא כשהוא בא בהקשר הנכון. כמו המובן של העקידה. קל יחסית להקריב קרבן, טלה או כבש, אבל קשה מאוד להקריב ילד, כמו אברהם המקריב את יצחק. לפני שמדברים בקלות על דמעתה של האישה קודם כל צריך לדבר על גודלו של 'הקרבן' הנתבע מרב רחומי. התלמוד הוא 'בנו' של רב רחומי. הוא לא 'נכס תרבותי חשוב', טלה או כבש. כאשר הממדים חוזרים לפרופורציות אזי המעשה מדבר את עצמו בצורה אחרת לגמרי. קל להבין מן הנאום המרתק הנ"ל, -אף אם בניגוד לנאמר בו במפורש-, ש'הצד' של רב רחומי אינו לגיטימי כלל בסופו של דבר. בישיבות לעומת זאת מבינים היטב לליבו של רב רחומי, אף אם לבסוף מותחים עליו -בחוסר נוחות משוועת- ביקורת נוקבת.

ובסופו של דבר, השאלה האמיתית היא, האם רב רחומי, וכמוהו בני ישיבות רבים, דבקים בלהט בנשמת אפם, -התלמוד, בצדק, או שמא התלמוד צריך לשוב לממדים 'התרבותיים' שלו. יש כאן ויכוח ערכי הקשור לחיים עצמם ולא ויכוח 'כלכלי' על מקומו ושייכותו של התלמוד. הוויכוח הוא האם את התלמוד צריך אכן לקחת ברצינות או שמא צריך להבין אותו 'בפרופורציות הנכונות' כמטען תרבותי חיובי. זירה זו היא זירה אחרת לחלוטין.

בני ישיבה אינם מזועזעים מנאומה של רות קלדרון משום שהעיסוק בשאלה 'מי הוא הבעלים של התלמוד' הוא לא כל כך מעניינם. השייכות שלהם אל התלמוד היא שייכות מוקדמת, היא לא באה לידי ביטוי על ידי 'הוכחות' ונאומים, היא באה לידי ביטוי באמצעות עצם העובדה שבפועל, בחיי היום יום, הוא הנכס הרוחני שלהם. מוזמנת היא הגברת קלדרון בשמחה ללמוד תלמוד כאוות נפשה, היא חופשיה להיכנס לשערי בית המדרש על פי הבנתה, אף אחד לא מנע זאת ממנה, ואף אחד לא 'ניכס' את התלמוד אליו. התלמוד פתוח בפני כולם, וכפי שצוטט, תורה מוטלת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

התלמוד שייך לאלו שמעוניינים בו.

https://www.youtube.com/watch?v=ktDfdxLcUtk

 

זמן של מסכות - פורים וקרנבל

ונהפוך הוא. הקרנבל מבקש לעטות על פנינו הערומות מסכה. הוא מבקש להפוך את הפנים לסטריליות, מרוחקות. המפגש עם הזולת, עם האחר, עוטה על עצמו שְׁכָבוֹת שכבות של עַרֵמּוֹת, עָרְמוֹת, מִרְמוֹת; אני מרגיש מותקף מן הזולת, מנוכחותו המאיימת, הוא חודרני, פולשני, מערער את יציבותי. אני מציג בפניו את מי שאני לא. אני לא אני.

עטיית המסכה היא אפוא הביטוי הפנימי לתשוקה הנוברת בתוכי להחליף את עצמי. לא נוח לי בפָנַיי, כמות שהם. אלך לבקר בקרנבל, אעטה על עצמי דמות שונה. באישור. תחת חסות. אני כבר יכול להעניק לתחלופה הזאת -לעצמי- ביטוי באופן רשמי, לתת לשצף הרגשנות המבעבע בתוכי להתפרע. אוכל להשתכר, להשתגע, לא לשים לב לעצמי, לשכוח את המחויבויות, להניח את הכללים בצד, ולהשתולל. באישור.

מסכה אחת, בסופו של דבר, חושפת מסכה אחרת; מסכֶת החיים. אם האני מבקש להחליף את עצמו, להעניק לעצמו פורקן, לתת לעצמו ביטוי בשריפת כל הכללים, הרי זה משום שאותו 'אני' משתוקק. הוא מרגיש שבחיי היום יום, בחיי השגרה, הוא לא הוא. האני מעוניין במסכה בכדי שזו תעזור לו להשיל מעל עצמו את המסכה הנוקבת והחונקת האוזקת את חייו. התשוקה להיות 'לא אני' מבטאת את אי הנוחות שלי במה שאמור להיות 'אני', ה'אני העליון'. חיי השגרה שלי חסרים, מכוסים, מדוכאים. אני מעוניין להוריק החוצה את הבעבוע האישי, להקיא את מה שאני חייב לאכול. הקרנבל 'משחרר', לא מדכא. היפוכה של מסכה. המסכה שאנו לובשים בקרנבל היא בסופו של דבר מסכה מעושה, מלאכותית. היא מסכה החושפת והמגלה את פנינו אנו. היא זו המפרקת את המסכה הקשוחה המלווה את חיי. בקרנבל אני לובש מסכה בכדי לפגוש את עצמי. את מי שאני באמת. אני לובש מסכת לב שתסתיר את מסכת הפנים השגרתית, החמוצה והמאופקת.

או אז, האני שלי מתגלה במלוא מערומיו, כזול, ברברי, מגושם, שיכור. החיים האמיתיים הם אפוא הקרנבל והיין. אם חיי האמיתיים היו העבודה ונימוסי השגרה אזי לא הייתי הולך לבקר בקרנבל. לא הייתי שותה. נכנס יין יצא סוד. הווה אומר, אם אני מכניס יין, אם אני זקוק ליין, הרי זה משום שהאני שלי הוא סוד, הרי זה משום שתחוב וגנוז בתוכי סוד, חנוק, כלוא, נאנק, סוד המבקש להתפרץ החוצה, סוד שאני עצמי לא יודע על קיומו. סוד שהאחר המאיים עליי, מדכא. הפחד להיתפס בקלקלתי, הפחד לחבור למה 'שלא יעלה על הדעת' כלשון הבורגנים. פחד. פחד. אני מכניס יין בכדי לזעוק: יש לי סוד! אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש! אני זועק מקירות כליותיי; אל תאמינו לי! זה לא אני!

פורים מפגיש אותנו עם הממשי, עם התופעה. העירום של ההוויה. האינטימיות שלה. שמחה ללא מצרים, ללא גבולות, שִׁכְרוּת ללא אבחנה, ללא 'אני עליון', בלי דין וחשבון, בלי צורך להתנצל. שִׂמְחָה שהיא שִׂמְחָה, שְׂמֵחָה, משום שהיא מְרוּצָה מעצמה, משום שהיא לא שואלת את עצמה 'לשמחה מה זו עושה', שופעת, מצאה את עצמה, גונחת. הוֹ מסכה אבודה שהתמוססה בין צלליה! מסכה של גילוי, של אור, של הבעה. מסכה שהיא פָּנִים.

המפגש הראשון עם הקרנבל הוא אפוא המפגש עם המסכה המגלה את פניי. המפגש עם היין המגלה שיש לי סוד. מפגש עם עקבות, מרוחות על החול, עומדות להימחות בכל רגע, מאוימים מן השגרה המנומסת של האופק.

**

אותו יין אנונימי, אותה מסכה שקופה, בסופו של דבר מסתירים מפניי את האחר. האחר בגדולתו. האין אני, אותו אני שמצא את עצמו, שיצא ממחבואו, מבקש לרמוס את זולתי בדרך? האין השכרות הוללות? בסופו של דבר, היין שאני שותה הוא ברברי. אני מוצא את עצמי ורומס את הזולת. מצפצף על הכללים. המסכה שאני עוטה על פניי בכדי לגלות על ידה את עצמי, היא אותה מסכה מתגוננת, סטרילית, זו שמבקשת להתעקש על זכויותיה, להתרחק ממפגש אינטימי עם האחר, לברוח מהסכנה והאיום שהזולת מנכיח כלפיי.

אותה דיפלומטיה, אותם כללים בורגנים בסיסיים המכסים אותי בארשת של נוכחות תיאטרלית, מנומקת, האין הם בסופו של דבר הפחד שלי מן הזולת? הפחד שלי לתת את עצמי לו? האינני מפחד שהוא יגנוב אותי? יפלוש לשטחים הסטריליים שלי? יאנוס את בגרותי? בסופו של דבר אני מוצא את עצמי על חשבון הזולת, אני מוצא את עצמי ושוכח את האחר. היין ההולל והמסכה הצבועה, אלו העוזרים לי, המחברים אותי, הם גם אלו שיגרמו לי שכחה. הם אלו שיבליגו עם רמיסת האחר, הם אלו שישלימו עם דלותו. שפלותו.

היין, חוסר ההכרה, חוסר המודעות, הוא גם לכאורה חוסר מודעות לזולת. האין ההיסטוריה שבעה מאותם אלו שמצאו את עצמם באדמה, ביין, בארץ, בעם, באידיאל, בדת, ושחטו את כל הנוכחים בקרבתם בשמם? האם הוא לא הכרחי ה'אני העליון', בכל צביעותו, בכל הדיפלומטיה שלו בכדי לשמור על חסינותו של הזולת? האם אין חובה לשמור על הכללים בכדי לשמור על האחר? האם רבא לא שחט את רבי זירא?

**

לא. יש יין ויש יין. יין הרומס את הזולת הוא יין שגם לא מצא את ה'אני' ששלח אותו. יין הרומס את הזולת הוא יין הזועק ללא הרף 'יש לי סוד'. אבל הוא עדיין שומר עליו כמוס בתוכו. הוא לא מעוניין להוריקו החוצה. הוא משכנע את כולם 'להאמין' לו אבל הוא לא מספר את סיפורו. 'אני' כזה מפחד מהזולת, הזולת מאיים עליו, מאיים על שטחו, על האזורים הגיאוגרפיים שלו. 'מוסר עבדים' אמר ניטשה, ובצדק, הפחד הופך אותו לצודק.

רמיסת האחר יכולה לבוא רק מאישיות שעדיין לא מצאה את עצמה, אישיות שבנויה על המסכה שלה, על דו הפרצופיות, ולכן, על הפחד מן הזולת, מן השונה. הפחד הזה מעטה על האדם מסכות, הוא שותה יין לשכרה, מבקש שיאמינו לו, בגלל שבאמת לא מאמינים לו. ההתנגדות לאחר מקורה בהתנגדות לעצמי, אדם שלא שלם עם עצמו מנסה לשמור על עצמו מן המאיימים החיצוניים. אבל 'אני' שבאמת מצא את עצמו, חף מכל מסכה, חף מכל משחק, הצטעצעות, לא מבקש 'לשמור' על עצמו, אין לו ממה להישמר, הוא שמור בלאו הכי. מכיוון שהוא לא נשמר מן הזולת, אזי הוא מכיר באחרותו, ואז הוא רגיש אליו, שומר עליו.

זו שמחה של משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים. יין שאינו הוללות. יין המוצא את עצמו ומחיה את האחרים. כמו רבא, מחוץ לכל הכללים, הוא שוחט את רב זירא, פורץ את הגדרות, אולם, בחדא מחתא, באמצעות אותה פריצה, ודווקא בגלל אותה פריצה, הוא מסוגל להחיות אותו. יין הפעור לעבר הזולת, לעבר האחר. יין של כיבוש מסכות, כיבוש כל המסכות, מציאת העצמי הפעור בפני האחר.

לכאורה גם משמעותה של מגילת אסתר אשר הנסתר בה מאפיין אותה. אין דראמה. אין טראגיקה. הכל בנאלי, כמעט משעמם. ללא מסכות. דווקא לכן 'ונהפוך הוא', המהפך הוא ניצחון היהודים, היינו ניצחון המבט הפעור לעבר הזולת על המבט של 'המן' התחוב בתוך עצמו, צורר האחר. ההפיכה היא הפיכת המשחק, חבישת מסכה המגלה את הפנים בעירומן, המשילה מעל עצמה את מסכת השגרה. מגלה את ההסתר.

כישלון השמאל הישראלי

כמה מילים על סיפור כישלונו של השמאל הישראלי, ועוד כמה מילים על קו התפר שבין אדישות, קהות חושים, לבין שנאה ונרגנות. והקשר בין כל זה לבעיות המערביות הישנות. הרהורים אישיים.

שני סרטונים ( סרטון השמאל,  סרטון הימין) משתי זוויות משמשים כקריקטורה עילגת למה שקורה. בסרטון הראשון ניתן לשמוע ללא הרף; נשבר לי, נמאס לי, מתנחלים, חרדים, עשירים. האווירה רדופת שנאה, חולת אכזריות, הפרצוף מדוכא, ממורמר, אגרסיבי, דוחה, ובעיקר, אגואיסטי לחלוטין. בסרטון השני נוכל למצוא תסכול משיח השנאה, תסכול מן האכזריות והאגרסיביות, סלחנות, הכלה, הבנה, ורצון לביטחון טכני גדול יותר. כמו כן, גם האווירה שונה, הרקע, הצבע. האפרוריות של הסרטון הראשון, המנגינה המאיימת, הרעשים, הקולות, הפיצוצים, סגנון הדיבור הגס, השונא, המאיים והדורסני, לעומת הרקע התכול, האוורירי, המלטף, של הסרטון השני, השדות הפתוחים במקום העיר הסואנת, הירוק במקום האפור, המנגינה המרגיעה, הפרצוף הסלחני והכייפי במקום הפרצוף המדוכא והממורמר.

אלא שכל זה פרדוכסלי לחלוטין ביחס למסר הצץ מבעד לדברים והנבלע לחלוטין בתוך הררי התפאורה המשתיקה. המסר שבסרטון הראשון הוא מסר המכוון אל האחר, אל האהבה, אל הרצון לשלום, לאחדות, הרצון להדיר את הצבא ממרכז העניינים, לגדוע את הלוחמנות, את המלחמה, וליצור אווירה סלחנית ופייסנית. לעומת זאת, המסר של הסרטון השני הוא מסר של אדישות, של גאווה, של הותרת הדברים על כנם, של חוסר עשייה, של הבלטת הצלחות מדומות בניסיון להשתיק ביקורת נוקבת יותר. יש בכך אפוא דבר מה המעורר חוסר נוחות.

אינני מעוניין להיכנס לאופי הרחב יותר של הבעיה, אבל כבר חייבים לזהות כאן חלק מן הבעיות המערביות והנוצריות הקלאסיות. הנצרות שביקשה לרמוס את המילה הכתובה, את 'האות', את 'החוק' היהודי, בתואנה שאלו משביתים את עוצמתה של הרוח ושל האהבה, נעשתה לימים הדת השונאת ביותר, הקנאית ביותר, אם במסעות צלב, אם באינקוויזיציה ואם באינספור פוגרומים של 'אהבה'. הדאגה ל'נשמתו' של אדם, 'האהבה' כלפי האחר, הולידה בסופו של דבר את הרצחנות הממסדית הגדולה ביותר בהיסטוריה. הפרדוכס נשמע מוכר.

צצה כאן בעיה דומה מאוד. קו התפר שבין הדאגה לאחר לבין ניכוס האחר והפיכת הדאגה הזו לרצון אגואיסטי ואינטרסנטי הוא דק מאוד. הרצון הערכי לאהבה יכול להפוך מהר מאוד לאינטרס אגואיסטי של אהבה הגורר אחריו אווירת לוחמנות ושנאה כלפי כל 'השונאים' למיניהם. האהבה לאחר הופכת להיות אינטרס ולא ערך, השאיפה לשלום יכולה להפוך לשנאת מחרחרי המלחמה במקום לאהבת השלום. שנאה זו בכוחה להוליד רדיפה ומהר מאוד גם סטריאוטיפים חלולים וסיסמאות ריקות ונבובות.

השמאל הישראלי בחר בדרך הקלה. הוא הפך את השלום ואת האחר לאינטרס, בכך הוא הפך את האחר, את השונה, לזהה. בדרך זו הוא הפך את הכל לסיסמה; מתנחלים, חרדים, גנבים, שלטון החוק וכו'. האווירה הפייסנית והסלחנית במקורה הופכת להיות מהר מאוד לאווירה גזענית, פופוליסטית וסטריאוטיפית. במקום לדגול בתמונת עולם מורכבת יותר, תמונת עולם בה השאיפה להכלת האחר ולהבנתו היא מורכבת הרבה יותר, היא 'קשה' הרבה יותר, ערכית, משמעותית ורצינית הרבה יותר, בחר השמאל הישראלי בדרך הקלה והפופוליסטית.

דרך זו הביאה עמה את שינוי השיח לחלוטין. משיח שבמקורו הוא הדאגה לשלומו של האחר, לשלומו של העני, לשלומו של המדוכא והכבוש ולזהותנו הרוחנית, הוא הפך להיות אינטרסנטי, הקמפיין מבקש להתמקד הרבה יותר ב'תועלת' שמביאה עמה הדאגה לאחר, באינטרס האישי והאגואיסטי שהיא מספקת, כך הבעיות המורכבות של היחס אל האחר הפכו להיות לדאגה של האגואיסט לכיסו הפרטי ולנתחים שהוא מקבל בחיי הבורגנות האישיים שלו. לכן הדיבור הפך להיות דיבור אינטרסנטי זול; נמאס, נשבר. אין כאן דאגה מוסרית, יש כאן דאגה לנוחות האישית. קו התפר עלה על גדותיו.

כישלון זה גורר עמו גם את הפיכת התמונה. הוא מאפשר לאותם אלו המדברים על האינטרסים והמוקיעים את האחר בשאט נפש לחספס את הבעיות האמיתיות ולהעלימן תחת המסווה הכובש של התפאורה החיצונית. האכזריות האגואיסטית והמנופחת של גורמי שמאל משמשת אפוא כביכול כראיה לכך שהשלום הוא שונא ומגבה סיסמאות כזובחי אדם עגלים ישקון וכיוצא באלו. סיסמאות אלו מגבות מן הדלת האחורית את האפשרות לשנוא ולדחות את האחר בצורה 'מוסרית' ו'יהודית' ולהציג בפני הציבור הצלחות ביטחוניות וכלכליות מדומות כחיפוי על הבעיות הפונדמנטליות והבוערות כאן. זה הוא כישלונו של השמאל בשתי זוויות. כישלון הפרקטיקה המערבית והנוצרית.

האפשרות של השמאל לקרום עור וגידים מחודשים ולהצליח בציבור מחדש תפציע אפוא כאשר הוא יבקש להביע בכנות דאגה מחודשת למען האחר, דאגה ערכית ומוסרית ולא דאגה אינטרסנטית המכוונת אל הנוחות האגואיסטית שלנו. או אז הוא יצליח להעביר קול ייחודי, נשמע, או אז הוא יפסיק להיות נחלתו של סקטור בורגני ממורמר ויתחיל להיות נחלת העם. 
                                      
קישור לסרטון הימין

  קישור לסרטון השמאל