תשעה באב כיום

 

אבד מובנו ההיסטורי של תשעה באב. אנו, בני הדור שגדלו במדינת ישראל, או בחוץ לארץ תחת השלטונות הדמוקרטיים והסובלניים של חמישים השנים האחרונות, שזיכרון הגלות וצרותיה, שמדותיה, פוגרומיה וייסוריה אינם אלא ההיסטוריה שלנו אבל כבר לא המציאות החיה שאותה אנו חיים, לא יכולים וגם לא מצליחים לחוות את תשעה באב כמו שחוו אותו אבותינו. אנו לא יכולים לראות ביום הזה יום שבו אנו מנקזים את צרותינו ואת סבלנו, ברירת הגורל, אל תוך הקינה הרוחשת את הכאב, המבעבעת אתו, הנטרפת עמו. אנו לא חיים חיי סבל, אנו כבר לא שייכים למציאות שבה אנו מתחננים אל הגורל, אל הרודן או אל הפריץ שיחוס על נפשנו, אנחנו כבר לא חיים באווירה תמידית נוקבת של 'מה יהיה מחר'. כמו כל עם אחר, אנו חיים כיום, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, במדינה מסודרת, עם מנגנונים מאורגנים, משטרה, בתי חולים, צבא, וכו' וכו'. אי אפשר להמשיך ולקונן על חיי הצרה והסבל שלנו שכבר לא קיימים.

אמנם לא הכל מתוקן, אמנם ישנן עדיין התנכלויות אנטישמיות רבות בעולם, אמנם מדינות רבות עדיין רוצות למחוק אותנו מהמפה, אולם בכל זה אין כדי לעמעם את תחושת הביטחון ו'הלכתחילה' של קיומנו. הבעיות שלנו הן בעיות של 'ההיסטוריה', כמו בעיות של כל עם אחר. בכל מקום ישנן מלחמות למרבה הצער, בכל מקום ישנן התנכלויות, בכל מקום ישנן שנאות ומריבות, עניין זה איננו אופייני לקיום הספציפי של עם ישראל. ארצות הברית סבלה פיגועי טרור לא פחות מזעזעים ובכל זאת אין היא יכולה להגדיר את עצמה כמדינה 'טראגית'. המשיח עדיין לא הגיע, הגאולה עדיין רחוקה, אבל אנחנו לא בגלות במובן ההיסטורי של המושג.

תשעה באב הוא יום שציין בצורה חיה את החיים הטראגיים של עם ישראל. כיום כבר לא ניתן לעשות זאת, ומי שעושה זאת בכוח נתפס לכאורה בחוסר כנות ובצביעות. האם, בשל כך, נבטל את תשעה באב? נעקור אותו ממקומו? נחבור לנבואתו האופטימית של ירמיהו?

ובכן, בוודאי שכבר לא שייך להתאבל כמו פעם, לבכות ולקונן כילדים שחרב עליהם עולמם. בַּפרט הספציפי והרחוק של חורבן בית המקדש אין כדי למלא אווירה כזאת. בואו ונודה בכנות: בית המקדש לא מי יודע מה חסר לנו. אם אנחנו לא אידיאליסטים רודפי מקדש אובססיביים לא נוכל לראות בבית המקדש כשלעצמו אידיאל חרב כמו שראו בו במשך ההיסטוריה היהודית כולה אשר בה התוצאות הטראגיות של הגלות יכלו להעמיד את חורבן בית המקדש כסוג של סמל. בית המקדש המתואר בידי ירמיהו כ'מערת פריצים' והנדמה בסוג מסוים של שרטוטים היסטוריים קודרים כבית מטבחיים של קנאות איננו מסוגל באמת להציג את עצמו כתחליף לבית הכנסת 'הגלותי' ולבתי המדרש הצנועים המתעסקים באותיות קטנות של תלמוד. הצניעות והפשטות של התפילה עדיפים בעינינו לאין ערוך מאשר בית מקדש גרנדיוזי ונוצץ. אמנם תמיד ניתן לדבר על משמעותו הרעיונית של בית מקדש, על השכנת השכינה, על המובן של בית לקדוש ברוך הוא, על בית מקדש אידיאלי שלישי שבו יהיה משכן למעשים טובים ומגדלור של משפט וצדקה, אבל כל האידיאלים הכמעט אוטופיים הללו אינם מבטאים את מה שנקרא 'אבלות החורבן' במובן ההיסטורי והריאלי של המושג. בהיסטוריה של עם ישראל החורבן כרוך וקשור בקשר הדוק עם הסבל והייסורים של הגלות. כיוון שהמובן הקיומי של הגלות התבטל, התבטלה עמו 'אבלות החורבן' במתכונתה ההיסטורית.

נכון אמנם שיש מובן למשיח, לגאולה, לאחרית הימים, אבל זה כבר מוצג כאידיאל, לא כסיבה לאבל. האבלות נובעת מחיסרון, לא מהעדר יתרון. הגאולה היא שאיפה, יתרון, אבל לא ניתן להתאבל על העדר הגאולה. האבלות מכוונת אל אבדן, לא אל משהו שעדיין לא התגשם.

ובכל זאת, ביטולו של תשעה באב כיום של אבל, הוא בלתי אפשרי. לא בגלל חוסר תעוזה או חוסר יומרה כמו שיאמרו המקטרגים. הוא בלתי אפשרי משום שהקיום המהותי של היהדות הוא קיום של מסורת. המובן של היהדות נעוץ דווקא בכך שלפני שאנו חושבים על הסיבות הריאליות והרציונליות כביכול למעשינו אנחנו עושים אותם מעצם העובדה ש'ככה הם', שכך עשו אבותינו כולם. הסיבה להתאבל בתשעה באב היא קודם כל בגלל שזה יום האבל היהודי, הרבה לפני הממשות החיה של תחושת האבל. יום טוב שני של גלויות עד היום לא התבטל על אף חוסר העניין המוחלט שלו מבחינה הלכתית 'טהורה'. הוא לא התבטל משום שהיהדות בנויה על העבר, על המסורת, היא בנויה על שימור. לשימור יש משמעות משלו, (שימור, לא שמרנות), השימור מצליח להנציח אורח חיים מקיף ומלא שכל כולו פרקטיקה של סגנון ומשמעות. אם כל פרט בהלכה היה נקבע לפי הנסיבות החיות, לא הייתה כל משמעות לחיי ההלכה כפי שאנו מבינים אותה, או אז היא הייתה סמלית גרידא, ולא מכוננת. שינויים הנעשים בהלכה במשך הדורות אינם שינויים מוּדעים בדרך כלל אלא הם קורים מתחת לפני השטח בתהליכים טבעיים של שינוי וקיום דתי. ויש כאן כמובן גם טיעון פרקטי: אם ההלכה תזדעזע בזעזועים רדיקליים כל כך של ביטול העבר היא תאבד את יציבותה ואת חוסנה ותתאדה לחלוטין. ברור, אם כן, שיש צורך בשימור הזה מבחינת היהדות.

אבל לעשות מעשים חסרי כנות וחסרי משמעות, זה גם בלתי אפשרי. משום כך יש לעצב את דמותו של תשעה באב בצורה חדשה. יש לנווט את האבלות של תשעה באב לאבלות סמלית הדנה במשמעויות ובתכנים של אבלות ושל אבדן ולוותר על האבלות 'הקיומית' שאיננה מבטאת הבעה אמיתית. יש לנצל את תשעה באב במובן הסמלי שלו, לדון בתכנים שנעשו זהים לו כמו שנאת חינם, ההיסטוריה היהודית ומשמעות הסבל. במובן זה, יהפוך תשעה באב ליום מחשבתי יותר מאשר יום קיומי חווייתי. החוויות של תשעה באב ינוקזו אל המשמעויות הרחבות הבאות עם התכנים של היום ולאו דווקא עם התחושה המיָּדית של הסבל. ימשיכו לצום, להתענות, לומר קינות ולקרוא איכה, אולם לנווט את כל אלו לאפיקים 'כלליים' ואוניברסליים יותר הדנים במשמעויות הרחבות של מעגל החיים ולאו דווקא במשמעות הקונקרטית של הקיום היהודי.