הלכה. עשיו שונא ליעקב. (?)

ישנה אִמרה מפורסמת של חז"ל שנעשה בה שימוש רב על ידי דרשנים שונים: "הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב". המילה 'הלכה' העומדת כאן לשימוש מוזרה מאוד ולכאורה לא קשורה לעניין. אִמרה זו בסגנונה המקורי והייחודי שמשה בפי רבים כאבחנה מהותית בבואם לדבר על שנאת הגויים את עם ישראל, מנסים להסביר בכך פן אי רציונלי בשנאה זו. ה'הלכה' היא פסיקה, קביעת עובדה חתומה. זאת ועוד: יש כאן אולי ממד בלתי הפיך, אין מה לעשות עם זה. זאת קביעה נצחית.

אִמרה זו שמקורה בספרי (במדבר סט) נעשתה מוכרת ופופולרית בשל ייחודיותה, בעיקר על ידי רש"י. בפרשת וישלח מסופר שכאשר עשיו פגש את יעקב לאחר שנים של נתק הוא חיבק ונישק אותו: "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו, ויפול על צוואריו וישקהו, ויבכו". (בראשית לג, ד). אלא שעל פי המסורת מופיעות נקודות מוזרות מעל המילה "וישקהו". אין אנו יודעים מה פשרן של נקודות אלה. רש"י מפנה אותנו לדברי הספרי: "נָקוּד עליו, ויש חולקין בדבר בברייתא דספרי. יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל ליבו. אמר ר' שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל ליבו". אם כן, אף על פי שעשיו נשקו, לא הייתה זאת נשיקה אמיתית, שהרי הלכה ידועה היא שעשיו שונא ליעקב.

במדרש אחר (בראשית רבה עח, ט) בשם ר' ינאי אף מגדילים להצר את הסיטואציה ומדברים על כך שעשיו התקרב לצווארו של יעקב כדי לנשוך אותו ובאותו רגע נעשה צווארו של יעקב קשה כשַיִש ונשיכה זו נהפכה לנשיקה. מדרש זה מנסה להביע בצורה אכזרית את העובדה שמאחורי נשיקות של אויבים מסתתרות נשיכות.

פרשת וישלח מספרת על המפגש הדרמטי הזה של יעקב ועשיו. אחרי שעשיו היה בכעס כלפי יעקב בגלל שהוא גנב ממנו את ברכות אביו, הוא ביקש להורגו. יעקב, בעצת אמו, ברח לפדן ארם. לאחר שנים ארוכות בבית לבן, שם נישא והקים משפחה, הוא מבקש לשוב לכנען ושולח שליחים אל שֵׂעִיר, לעשיו אחיו, שליחים של פיוס. אלא שהשליחים שבים אל יעקב ומספרים לו שעשיו בא לקראתו בליווי ארבע מאות איש. יעקב יָרֵא מאוד ומפחד, מכין לעשיו מתנות וחוצה את המחנות. תוך כדי כך הוא מתפלל לה': "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והיכני אם על בנים". מפרש רש"י: "שאין נוהג עמי כאח אלא כעשיו הרשע". דרשה ידועה אף דורשת את הפסוק בצורה מתוחכמת: יעקב מפחד מעשיו כאשר הוא מתנהג כ"עשיו", אבל עוד יותר מפחד ממנו כאשר הוא מתנהג כ"אחיו".

קריאה זו העומדת כרקע לדרשות רבניות רבות, אשר כדרכם של המדרשים הבינו את האיש עשיו כסמל לממלכות הגויים בכל הדורות, ודרך הפרשיות הללו ניסו לחלץ משמעות עמוקה ביחס לשאלות הרבות סביב האנטישמיות, סביב הצרות הניתכות עליהם, קראו שוב ושוב את הפרשיות הללו ואת המדרשים שלהן בכדי להעניק רקע לחוויות הללו. דברים אלה ביקשו להנכיח פַּן אי רציונלי בכל ההתנהלות הזאת, הד לאנטישמיות חולנית ואי רציונלית שהייתה נחלתו של העם דורות רבים, עד ימינו. "הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב": זהו אפוא טבע טבוע החקוק מבחינה אונטולוגית בעצם קיומו של עשיו.

***

דא עקא, אם אנו קוראים את הפסוקים ללא דחיפת העזר של המדרשים השונים ושל ציורי הרקע המוזמנים מראש, אנו מגלים תמונה אחרת לגמרי. אין שום רמז לכך שעשיו מגיע בכדי להרוג את יעקב. להפך, יעקב שולח שליחים לעשיו, והם חוזרים ליעקב ומבשרים לו שהוא יוצא לקראתו בלוויית ארבע מאות איש. מי הם אותם ארבע מאות איש? יתכן שהם חיילים, אבל יותר מסתבר שמדובר בליווי ובמשלחת של כבוד. יעקב מפחד, אולי יש כאן קנוניה. אולי עשיו עושה הצגה.

אנו יודעים היטב שעשיו לא עושה הצגה. הדבר מתברר בהמשך כאשר עשיו רץ לקראת יעקב, שמח לאיחוי הקרע, מחבק אותו ומנשק אותו כאח קרוב. מתברר אפוא שארבע מאות האנשים הבאים עמו הם משלחת של כבוד לקראת יעקב, לקראת המפגש בין שני אחים רחוקים. זה מה שמספרת הפרשה. וכלשון פרשן הפשט, הרשב"ם: "באנו אל אחיך אל עשיו, ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. זהו עיקר פשוטו. וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו (שמות ד, יד. פסוק הנאמר בהקשר למפגש של משה עם אחיו אהרן)". אף אם לא מדובר במשלחת של כבוד ממש, מדובר ב'אנשיו' של עשיו, אלה שמלווים אותו לכל מקום.

ולמה ר' שמעון בר יוחאי בספרי מתעקש לומר שהנשיקה היא מלאכותית? יש לשוב לדברי הספרי עצמו. על פי המסורת ישנו ניקוד מעל המילה "וישקהו", ניקוד שאולי רומז לאיזשהו ממד נסתר. הדעה הראשונה סבורה שעשיו לא נישק את יעקב בכל ליבו. הוא עדיין נשא בלבו את המתח ביניהם, איזשהו כעס עתיק. הוא החליט בכל זאת לנשק אותו אבל עדיין החביא בתוכו איזשהו מתח שהוא לא הצליח לפוגג, למרות הפיוס. ר' שמעון בר יוחאי חולק וסובר שעשיו אכן נישק את יעקב בכל ליבו. הוא שואל: איך יתכן שהם יתנשקו והלא הלכה ידועה היא שעשיו שונא את יעקב? ועל כך עונה ר' שמעון בר יוחאי, שעל אף שהוא שונא אותו, מכל מקום נכמרו רחמיו של עשיו על יעקב באותה שעה. מה אנו למדים מכאן? שעל אף שפעמים רבות השנאה נראית תהומית ובלתי ניתנת לכיבוי, בכל זאת מגיעים רגעים מכוננים שבהם הרחמים משתלטים והשנאה מתפוגגת. עשיו מנשק את יעקב בכל ליבו, בלי שום מתח מוסווה.

זה לא הכל. המילה 'הלכה' שנעשתה אבן פינה לכל הדרשנים כנראה כלל לא כתובה במקור. חוקרי המדרש מציינים שבכתב היד של הספרי לא כתובה כלל המילה 'הלכה' אלא המילה 'הלא'. (ראו במהדורת הספרי של כהנא). כנראה המילה 'הלכה' איננה אלא טעות מדפיס. אולי באחד הטקסטים הופיעה המילה בקיצור: הל', ואת המילה הזאת האריך המדפיס ל'הלכה' במקום 'הלא'. ר' שמעון בר יוחאי תמה, בנימה של שאלה: "ר' שמעון בר יוחאי אומר: הלא בידוע שעשיו שונא ליעקב? אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל ליבו". בנוסח כזה דבריו של רשב"י הרבה יותר מובנים. יש כאן שאלה ותשובה.

במובן רחב דברי רשב"י באים לומר את ההפך. פעמים רבות נדמה שעשיו שונא את יעקב באופן מוחלט, וזאת בדיוק התמיהה שמתעוררת כשאנו קוראים את העובדה שעשיו מנשק את יעקב, ובכל זאת, עלינו לראות את הדברים כמות שהם: על אף השנאה, עשיו רואה את יעקב ורחמיו כובשים את כעסיו, הוא מנשק אותו בכל ליבו כאח ותיק.

***

האופן שבו אנו קוראים פרשיות ניזון מן הרקע שמתוכו אנו פועלים. המדרשים השונים מביאים לידי ביטוי את המצב ההיסטורי המדוכדך שבו שרוי העם בגלות, חסר אונים למול הכובש המתעלל בו, ואת כל הסבל שהוא סובל תחתיו, ובעקבות כך הם רואים בפרשיות הללו את "עשיו הרשע", הרשע המיתולוגי שמחפש באופן סכמטי רק להצר לישראל: "הלכה עשיו שונא ליעקב". אלו מדרשים שפעמים רבות בחנו את המציאות באופן כפול לאור החוויות הפרטיות שלהם: נשיקות שהן נשיכות. אי אפשר שלא להיזכר, ממש שלא במקרה, בדברים אחרים של רשב"י המבקש לגמד את מעלליו ה'נחמדים' של הכובש, בדמות כבישים וערים מתוקנות, כאשר בניגוד לדעות כל החכמים בסביבה הוא אומר בתעוזה "כל מה שעשוּ לא עשו אלא לצורך עצמם".

אולם לפעמים הדברים עולים על גדותיהם. נדמה שאנו מצוּוים לשוב אל הפרשיות הכתובות. האם עלינו לדרוש עדיין "הלכה, עשיו שונא ליעקב" באופן סכמטי שכזה? הרי אפילו רשב"י האומר זאת, אומר זאת מתוך נימה של הפתעה: אף על פי שבדרך כלל זה כך, ישנם רגעים של רחמים. האם עלינו לא למשוך רחמים? יאמר האומר: "הלא עשיו שונא ליעקב" ואנו נענה: "אכן. אבל רחמיו נכמרו".

ישנם דרשנים האוהבים את הסכמטיות ה'אונטולוגית' הזאת. הם מכניסים בכך את עם ישראל לתוך תהליך אפוקליפטי מדליק של ייעוד היסטורי הגליאני. עשיו 'אמוּר' לשנוא את יעקב, רק בצורה כזאת מתגשמת דמותו של יעקב. השנאה הזאת היא תנאי, איננה בבחירתנו, היא טובה, היא חלק מה'צירוף' של העם. ועשיו אינו אלא שליח של אלוהים בידי האפוקליפסה הזאת. אני מצטט בהקשר זה מתוך דרשה של רב בן זמננו: "הלכה זו מלמדת אותנו שאין טעם לנסות לשנות את הטבע הזה אלא יש ללמוד לחיות איתו, אין טעם לברוח מהמציאות, כי אי אפשר לברוח ממנה, ולא רק מפני שאי אפשר, אלא מפני שיש למציאות הזאת תפקיד. כי אכן הגורל הזה הוא אינו גורל עיוור. יש ייעוד לגורל הזה. אפשר וצריך ליצוק תוכן למציאות העובדתית הזאת ולתת משמעות לייחודיות הזו. צריך לתת משמעות עליונה ומרוממת לעם אשר לבדד ישכון, לעם האחד המיוחד, עם ד', עם התורה, העם האלקי".

האם בסופו של דבר לא מדובר כאן באנשים? נכון, ספגנו הרבה אנטישמיות במשך הדורות, ואנו סופגים ממקורות רבים עדיין היום. אבל האם יהיה זה מוצדק, אנושי והגוּן להמשיך ולדרוש דרשות מסוג זה בקלות כה רבה שעה שפעמים רבות בתקופה האחרונה אנו מוצאים את עצמנו ברגעים של "נכמרו רחמיו". האם לפעמים לא מגיעה השעה של הדיבור והדיאלוג? של החיבוק ושל הנשיקה? נכון, אל לנו להיות תמימים. אבל גרועה הרבה יותר מן התמימות היא הסכמטיות הקפואה והנוקשה. עלינו להושיט יד. אם עלינו למשוך איזשהו מסר ממפגשו של יעקב עם אחיו עשיו אנו יכולים להיתקל במסר אחד מפורש: יעקב, על אף כל חששותיו, בא לקראת עשיו עם מתנות, מנחה ופיוס. זה מה שיעקב שידֵר ורצה.

נבואות אחרית הימים אינן מדברות על אפוקליפסה שבה המושג האונטולוגי 'ישראל' נלחם עם המושג האונטולוגי 'עשיו'. בסופו של דבר יש כאן אנשים ולא מהויות. ואנשים מדברים זה עם זה. הגענו לשלב בהיסטוריה שבו אנו יכולים ומצווים ללכת לקראת "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אם זה השדר שישדרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, בנאומים ובכיכרות העיר, במקום שדר של שנאה מובנית ובלתי הפיכה, אנו יכולים להתפלל לכך שנמצא שלום בארץ.

***

המסר אינו רק פוליטי, הרי מדובר בראש ובראשונה במסר משפחתי, חברותי. אנשים בטוחים פעמים רבות בקשי עורפו של הזולת, הם מערימים על עצמם כעסים, הקפדות, זעם, ולא מצליחים לחשוב על וויתור ועל איחוי. אלא שפעמים רבות הכעס משתולל ומאחורי הכעס ישנה תחינה: רק תנו לתאוות החיוך והנשיקה לנצח. בני אדם רוצים לחבק אבל לא מצליחים, הכעס אצור בתוכם.

עלינו להגיע למצב שבהם הרחמים מציפים אותנו יותר. הפנים המכורכמות והעקרוניות צריכות להתפוגג כדי לתת מקום לחיוך הכמוס, לנשיקה ולחיבוק שהיו תמיד התת מודע ששכן מתחת לכעס, לחומרה ולזעף. הפרשה מנסה להעביר לנו מסר: הרבה פעמים אנשים כועסים וזועפים, ואנו בורחים, כועסים גם כן או נלחמים. עלינו לפצח את הקוד: לא פעם הכעס הזה אינו אלא ההצגה המלאכותית של נפש שאינה מסוגלת להתמודד עם תאוות השלום והחיבוק שלה. הנפש כמהה לאיחוי, אבל אי אפשר להביע את זה כך, בצורה ברוטלית וכנה, זה עלוב מידיי, מתחנן מידיי, ולפעמים אף מסוכן מידיי. אז הרצון לשלום ולאהבה מעמיד פנים של כעס וזעם.

עלינו לפצח את הפנים הכפולות הללו, לעמוד מול מפתח הלב.