חג הקציר/ שבועות/ מתן תורה, וספירת העומר. עיוני תוכן.

א.

לחג הקציר אין תאריך בתורה. הוא חל בסופם של שבעה שבועות ספירת העומר המחלים בהקרבת מנחת העומר במוצאי יום טוב ראשון של פסח. יתירה מזו, חג הקציר מופיע כהמשך ישיר למנחת העומר. כך היא הכרונולוגיה הרציפה בפרשת אמור: איסור אכילת חדש לפני הקרבת מנחת העומר, הקרבת מנחת העומר "ממחרת השבת", וספירת חמישים יום, שבעה שבועות, עד הקרבת שתי הלחם ותחילת תקופת הביכורים. חג הקציר הוא אפוא, באופן רשמי, הסוף של תהליך ארוך המחל בתחילת הקציר.

הקציר הראשון הוא קציר השעורים, והוא מתחיל מיד בסיום החורף. זאת הסיבה שמביאים את מנחת העומר מן השעורים, שהשעורים מתבשלות מהר. הקציר הראשון ניתן לה', זאת מנחת העומר, ורק אחר כך מותר להתחיל לאכול מן התבואה החדשה. לאחר מכן ממשיכה תקופת הקציר לאורך כל הקיץ. בחג הקציר מכריזים על תחילת עונת הביכורים, משום שזה השלב של הבשלת פירות האילן, ומביאים את שתי הלחם שהם מחיטים, דהיינו התבואה המאוחרת יותר.

זאת הסיבה שאין תאריך קבוע לחג הקציר באופן רשמי. כפי שמציינת הגמ', הוא יכול לחול בה', בו' או בז' בסיוון, לפי החשבון של עיבור החודשים. אמנם בימינו, לאחר קביעות הלוח, סוף שבעת השבועות יוצאים תמיד בו' בסיוון, אולם מבחינה רשמית אין לחג הקציר תאריך.

ועדיין. חג זה נחגג לדורות, אף ללא תלות במנחת העומר, (אגב, כמו גם איסור חדש), לפי דעת ראשונים מסוימים, בגלל שיש בו ממד של "חוקת עולם לדורותיכם". קביעת מקרא קודש של שבועות אינה תלויה בהקרבת מנחת העומר אלא בשבעת השבועות המחלים מזמן הקרבת העומר. (לפי דעת ריה"ל הסבור ש"ממחרת השבת" היינו לאו דווקא, אלא ביום שבו נחליט שהוא "מהחל חרמש בקמה", הדבר אכן צריך יותר ביאור). ואין אנו צריכים לכך, בסדרת המועדים שהתורה מפרטת בפרשת משפטים וכי תשא, כרגלים של עלייה לרגל, מצוינים שם שלושה מועדים שאינם תלויים בנסיבות שלהם, אלא עומדים בזכות עצמם. אם כן, חג הקציר עומד כמקרא קודש וכחג לעצמו, אף ללא מנחת העומר. אלא שאין לו תאריך וזמנו נקבע כשבעה שבועות לאחר הבאת מנחת העומר.

אלא שיש לשאול. אם אנו מציינים את חג השבועות כמועד מצד עצמו, מדוע הוא שונה מחג הפסח ומחג הסוכות שנקבעו בתאריך מוגדר, ואילו הוא נספח רק לשבעת השבועות של העומר? יתירה מזו. מדוע חג הפסח וחג הסוכות מתמשכים על פני שבוע, ואילו חג שבועות אינו אלא יום אחד? נדמה ששבועות הוא 'עצרת', סוף שבעת השבועות של העומר, ובשל כך אין הוא אלא יום אחד, יום של סיכום. לעומת זאת, חג הפסח וחג הסוכות נחגגים כחגים עצמאיים.

עוד יש לשים לב. גם לחג הפסח וגם לחג הסוכות ישנם מאפיינים 'עצמאיים' שאינם תלויים בפעילות של המקדש, הקרבנות והעלייה לרגל. בפסח ישנן מצוות כאכילת מצה ומרור ואיסור אכילת חמץ, בסוכות ישנה מצוה של ישיבה בסוכה ונטילת ארבעה מינים, ואילו בשבועות אין כל מצווה מיוחדת. אין הוא אלא יום טוב רגיל. אמנם, בזמן המקדש הוא יוחד כזמן של הבאת שתי הלחם, אבל בזה אין משהו 'עצמאי', אלא משהו התלוי במקדש דווקא.

מדוע?

ב.

מאוחר יותר זוהה חג הקציר כ'חג מתן תורתנו' וכך הוא נקבע גם בסידור התפילה, (דבר שכמובן אין לו זכר בתורה). הגמ' במסכת שבת (פז.) מביאה מחלוקת מתי היה אירוע מתן תורה, דעה אחת סבורה שהיה זה בו' בניסן ודעה אחרת בז' בניסן. למעשה, על פי קביעות הלוח שלנו, חג מתן תורה יוצא באופן קבוע בו' בניסן, כך שכביכול 'נפסקה הלכה' כדעה זו.

מעניין שגם זמן מתן תורה, האירוע המכונן ביותר בתולדות עם ישראל, אינו מצוין בתורה. התורה לא מספרת על התאריך שבו אירע מתן תורה, היא רק מספרת על החודש: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני". מכאן ואילך מתגולל סיפור ההכנה למתן תורה ומתן תורה בלי לפרט את התאריכים המדויקים.

פרט מעניין זה מקביל באופן מעניין להעדר התאריך של חג השבועות והיותו נספח לשבעת שבועות העומר. מה שמעניין עוד יותר הוא שגם התאריך 'הרחב' אותו מציינת התורה לגבי זמן מתן תורה הוא נספח לאירוע הקודם. "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים". החודש השלישי הוא כמובן חודש סיוון, אבל כאן הוא מצוין כשלישי לחודשי יציאת מצרים, והדבר פשוט, משום שהפעם הראשונה שקבעו קביעות חודשים זה ביציאת מצרים, ואם כן, זאת הפעם הראשונה שישנם חודשים מסודרים. החודש השלישי כאן אינו עצמאי אלא ציון דרך במסילה העולה מיציאת מצרים. הפסוק נשמע אומר: שלושה חודשים לאחר יציאת מצרים באו עם ישראל למדבר סיני.

מלבד ההקבלה המעניינת לחג הקציר, הדבר אומר דרשני.

ג.

מובן שישנה הקבלה בין שני ממדים אלה של שבועות. כל החגים בנויים מממד כפול. מחד גיסא, הם מציינים את העבודה החקלאית ואת התמורות שבה. כך נחגגים חג האביב, חג הקציר, וחג האסיף. וישנו ממד אחר, שאינו קשור לצד החקלאי של העם אלא להיסטוריה שלו, חג יציאת מצרים, חג מתן תורה, וחג הסוכות.

התורה עצמה כורכת את זה בזה. בני ישראל יוצאים מארץ מצרים "בחודש האביב". כנראה שאין זה מקרי. האביב המזוהה עם הלבלוב והפריחה, עם ההתחלה ועם ההתחדשות, מזוהה עם יציאת מצרים, שהיא ההתחדשות והפריחה של עם ישראל, היציאה שלו מעבדות לחירות, הפיכתו לעם עצמאי וברשות עצמו. הממד של הפריחה וההתחדשות זהה לממד של גאולה.

כך גם חג הקציר, שהוא החג שבו קוצרים את מה שלבלב ופרח, מלקטים את התוצרת, את התוצאות, מקביל למתן תורה. התורה היא אפוא ה'קציר' של העם. אחרי שהוא נגאל ויצא לחירות הוא קוטף את פירותיו, מוציא את המיטב, ומחלץ מעצמו את הזהות הרוחנית שלו, קונה את זהותו. היציאה ממצרים היא הפריחה וההתחדשות, והקציר הוא הקטיפה והתועלת. זה מתן תורה.

חג הסוכות המסמל את הישיבה במדבר ואת הפיכת עם ישראל לעם 'מיושב', היושב בצלו של הקב"ה, תחת ענני הכבוד, מזוהה באופן טבעי עם האסיף. האסיף הוא הזמן שבו 'מתיישבים', מביאים את כל התוצרת אל הבית ומתכנסים עמה. אלו הן אפוא ה'סוכות' שבהן הושיב הקב"ה את עם ישראל.

אם כן, הממדים ההיסטוריים בהתפתחות של עם ישראל, מקבילים לממדים החקלאיים והטבעיים של עבודת האדמה. שלושת הרגלים נעים על שני צירים, מקבילים לכאורה, אבל קשורים מבחינת התוכן שלהם.

ד.

מפרספקטיבה חקלאית החורף הוא תקופה 'מתה'. החקלאי יושב בבית, 'נם את שנתו' לפי לשונות מדרשיים, וממתין לברכתו של ה' המרעיף גשמים מן השמים. החקלאי לא עובד בחורף, הוא בתנומת חורף. מי שעובד בחורף הוא ה'. ממד זה חוזר על עצמו בכמה וכמה מקומות בספרות חז"ל כמומנט תיאולוגי. החקלאי, מצדו, מתחיל את עבודתו באביב, אחרי שהשדות הושקו והצמיחו תבואה, יוצא אל השדה ומתחיל לקצור. זאת הסיבה הפשוטה לכאורה שהאביב הוא "ראש חדשים", "ראשון לחודשי השנה". זה החודש שבו העבודה מתחילה.

במובן מסוים, ה'שנה' הזאת מסתיימת לפני החורף, בסתיו, כאשר האדם עומל לאסוף הכל לביתו וממתין לתבואה החדשה. התהליך של החקלאי הוא תהליך המתפרס על פני חצי שנה ארוכה המחלה באביב ומסתיימת בסתיו.

אם נלך במהלך כזה אזי פסח וסוכות שונים מחג שבועות, משום שהם הקצוות של התהליך. חג האביב פותח את עבודת החקלאי, וחג האסיף חותם אותה. ישנו רצף אחיד מפסח לסוכות. שבועות הוא שבר באמצע הקציר. אפשר להבין אם כן במה שונה אופיו של שבועות מאופיים של פסח וסוכות, ולמה פסח וסוכות נחתמים באופן רציני וארוך, לאורך שבעת ימים, לעומת חג השבועות שאינו אלא יום אחד.

אבל עדיין הדבר צריך ביאור.

ה.

כפי שמסבירה התורה, חג הקציר נחגג שבעה שבועות לאחר תחילת הקציר, "מהחל חרמש בקמה". מה מסמנים אותם חמישים יום?

ישנה הקבלה צועקת. גם היובל הוא ספירה של שבע שמיטות, שבע פעמים שבע שנים, שהם חמישים שנה. גם שם (בפרשת בהר) התורה מדגישה את שנת היובל כסיכום של שבע שנות שמיטה, כמו חג הקציר שהוא שבע שבתות של קציר. ובשני המקומות התורה מדגישה את החשבון הכפול: שבע וחמישים.

לא די בכך. בשני המקומות התורה נוקטת בלשון של ספירה. "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה" לגבי ספירת העומר, "וספרת לך שבע שנים שבע פעמים" לגבי היובל. על פי חז"ל ישנה מצוה של ספירה בפועל ולא רק עניין של חישוב גרידא. בשתי המצוות הללו יש עניין לספור. ספירת היובל מוטלת על בית דין וספירת העומר על כל אחד ואחד. על כל פנים, בשתי המצוות הללו התורה משתמשת במטבע לשון של ספירה.

שנות השמיטה, כל שבע שנים, הן שנים של שביתה - "ושבתה הארץ שבת לה' ". פשוט אפוא שהן מקבילות למספר כללי של שביתה, המספר שבע מורה על שבת. כך במעשה בראשית, מעשה בראשית, הטבע כולו, מתפרס על פני ששה ימים, והיום השביעי הוא היום שבו האל שובת ממלאכה, כמו גם האדם. בשבת האדם שובת ממלאכה, וכך גם כל שנה שביעית. מספר שבע מציין את הממד של השביתה, ההפסקה, המנוחה, השתיקה, וההקדשה לה'. גם בשבועות, וגם בשנים.

היובל הוא אפוא שבע פעמים שבע שנות שמיטה. ניתן לומר השביתה של השביתה. השמיטה של השמיטות. מה מיוחד ביובל בנוסף על השמיטות? אם השמיטות היו הפסקה מעשיית מלאכה בשדות ושביתה מעבודה חקלאית, היובל מוסיף ממד של גאולת השדות. "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם". על פי התורה בשנת היובל שבים כל השדות לבעליהם המקורי, כולם שבים אל אחוזתם, וכל העבדים משתחררים. זאת שנה של גאולה.

אם השמיטה היא שנה של הימנעות ממלאכה, מחדל, הרי ששמיטת השמיטות, היובל, היא שנה אקטיבית של גאולת הארץ. התוכן הפשוט של המצוות הללו מפורש בתורה: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". הארץ צריכה להשתחרר מהאחיזה האובססיבית של בני אדם משום שהיא שייכת לקונה עולם. בני אדם הם גרים ותושבים ביחס לקב"ה ולכן הם מצווים לגאול את הארץ. אין הם יכולים להחזיק בה באופן מוחלט וטוטלי. בשנת השמיטה הדבר מתבטא בהימנעות מעשייה, (שיש לה כמובן גם השלכה של נתינה בשל הפקרת השדות), ובשנת היובל בנתינה אקטיבית, (גאולת השדות). זאת שמיטת השמיטות.

התהליך הזה קיים באופן מרתק ומקביל גם לגבי חג הקציר. התורה מצווה לספור שבע שבתות של קציר, ולאחר מכן "עצרת תהיה לכם". ה"עצרת" מבטאת את סיומן של בשבע שבתות. וגם כאן התוכן מקביל. שבע השבתות הן שבע שבתות שבהן האדם מפסיק מעבודתו, פוסק מעבודת הקצירה האינטנסיבית שלו, וחג הקציר, "עצרת", הוא שבת של השבת.

פסוקים בלתי פתורים מופיעים לצד חג הקציר בתורה, באמצע פרשת המועדות. "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוהיכם". אלה מצוות פאה ולקט, המופיעות באמצע פרשת המועדות באופן צורם. ההסבר הוא פשוט: פרשת המועדות איננה עוסקת בחגים טריוויאליים, אלא במערך שלם של תהליך הקציר. ההוראה הזאת האי חלק אינטגרלי מן המועדות. לפי מה שהסברנו יש כאן גם ממד נוסף. ציווי זה מגיע מיד אחרי הציווי על "עצרת", משום ש'עצרת', כשבת של שבתות, מחייבת, כמו היובל, לא רק את השביתה, אלא גם את הנתינה האקטיבית.

גם השמיטות והיובל, וגם ספירת העומר וחג הקציר, מתייחסים לעבודת החקלאי בשדה. המצוות הללו, בדיוק באותו אופן, מערבים את נוכחות ה' בעבודת השדה. גם השמיטה וגם מנחת העומר מופיעות בתורה לאחר ההקדמה "כי תבואו אל הארץ". שתיהן מורות על אופן מסוים של התיישבות בארץ בצורה חקלאית נאותה.

ו.

בניגוד לחודשים הנקבעים על פי קביעת בית דין, השבתות הן עצמאיות, תלויות ועומדות משחר קיומן. חג הפסח וחג הסוכות תלויים בקידוש החודש משום שיש להם תאריך קבוע, לעומת זאת חג השבועות אינו תלוי בכך כיוון שהוא חל באופן עצמאי, שבעה שבועות אחרי הבאת מנחת העומר. יש כאן חישוב פנימי שאינו מתוארך. אמנם גם חג השבועות תלוי כמובן בעיבור החודש, שהרי הוא תלוי בחג הפס התלוי בעיבור החודש, מכיוון שהוא מוקרב לפי מסורת חז"ל בתאריך קבוע, ממחרת יו"ט ראשון של פסח, (עיי' ב"ב קכ: ישראל מקדשי זמנים, הדברים פשוטים: שבת תלויה בשבת בראשית, משא"כ המועדות), אבל עדיין, עצם החישוב הוא עצמאי, ואינו תלוי בחודש, שהרי מצבם של חודש אייר וסיוון אינו נוגע לתיארוכו של חג השבועות. לחג השבועות אין תאריך.

התיארוך קשור בקשר הדוק עם הקביעה הספציפית. חג הפסח וחג הסוכות הם תחילה וסוף של תהליך, ולכן הם מתוארכים. חג השבועות לעומת זאת הוא זמן בתוך התהליך עצמו, ולכן הוא לא נקבע על פי תאריך אלא על פי תהליך. לא התאריך קובע אותו אלא המצב. ולכן הוא קשור בקשר הדוק עם מנחת העומר שעל פי פשוטו של מקרא גם קשורה דווקא למצב מסוים, "מהחל חרמש בקמה" ולאו דווקא בתאריך, (גם אם לפי חז"ל "ממחרת השבת" הוא תאריך, אבל מבחינה עקרונית אין זה כן). חג הפסח מכריז על תחילתו של תהליך, חג הסוכות על סיומו, ואילו חג השבועות הוא ביטוי לאמצע התהליך. אמצע התהליך אינו מתוארך, הוא קשור לעבודה הפנימית של התהליך, להתקדמות הפנימית שלו.

זאת אולי הסיבה שחז"ל ראו במצות ספירת העומר לא רק חישוב תאריך אלא מצות ספירה אקטיבית. הספירה האקטיבית מבטאת מודעות להתקדמות, שלב אחרי שלב, של התהליך. העבודה הנחושה של הקציר מתקדמת יחד עם השבתות, (ולכן יש מצוה לספור שבועות ולא רק ימים, הימים מבטאים את הקציר עצמו והשבתות את המחדל מהקציר), ופסגתן של שבתות אלו, שבעת השבתות, שבת השבתות, היא העצרת. העצירה הכללית.

זאת הסיבה שחג השבועות שונה באופן מהותי מפסח וסוכות. פסח וסוכות מאופיינים בעשייה ובנוכחות אקטיבית משום שהם מסמנים את תחילתה ואת סופה של תקופה אקטיבית, הקציר, הם מערבים את הקב"ה בעבודה עצמה. שבועות לעומת זאת מערבים את הקב"ה בהימנעות מן העבודה, בשביתה. לכן לפסח ולסוכות ישנם מאפיינים נוספים ולשבועות אין. לכן הם אורכים שבעת ימים ואילו שבועות הוא יום אחד של עצרת, כמו שבת.

ז.

כל זה יכול להתאים את עצמו לציר השני של חגי ומועדי ישראל. הציר הלאומי היסטורי. חג יציאת מצרים וחג הסוכות הם חגים מתוארכים מכיוון שהם התחלה וסוף של תהליך. היציאה מחירות והישיבה בבית. חג מתן תורה שהוא מצב ביניים, אינו מתוארך, משום שמטבעו הוא מעבר לקונקרטי. זאת הסיבה שהוא חג מתן תורה. מתן תורה לא יכול להיות מתוארך כי אין משמעות לקביעתו בתאריך מסוים.

אם נקביל לכאן את העיון הקודם, התורה היא אופן של הכנסת ה' לליבת החיים דרך השביתה, דרך שתיקת החיים, הכנסת ממד שהוא 'מעבר' לחיים, כמו חג הקציר, כמו השבת. לעומת זאת, היציאה מעבדות לחירות, וההתיישבות תחת צלו של ה', אלו ממדים של 'החיים עצמם', ולכן הם מתוארכים.

דבר זה מלמד על האופי של מתן תורה. התורה לא מוצאת לנכון לציין תאריך למתן תורה משום שמתן תורה הוא מעבר לתאריך, מעבר למספר, מחוץ לשגרה של החיים עצמם, זו שביתה של החיים, לימוד 'מלמעלה', היכולת לחרוג, לצאת החוצה. לעומת זאת, חג המצות וחג הסוכות מבטאים דווקא את העירוב בחיים עצמם, בגאולה ובהתיישבות. "החודש השלישי" כציון דרך כללי, מבטא את זמן מתן תורה. זה זמן אמורפי, לא מדויק. התורה איננה תלויה בזמן, היא מעבר לזמן.